אובדן האמון

המתמחים בחרו להגיד "לא" לראש הממשלה. למעלה מ-90 ימים של שביתה ורק בשעת השין התייצב שר הבריאות וראש הממשלה בשעת לילה לדיון עם ראשי המתמחים, הרב ליצמן, הממונה על השכר באוצר ועוד בכירים.

נציגי המתמחים יצאו מהפגישה והכריזו: "לא עוד". הכרזתם אומרת - אין לנו אמון בכם. אנחנו לא מאמינים לכם! אין בזעקתם חדש לנו אזרחי המדינה. כולנו צעקנו ועודנו צועקים - איבדנו אמון בממשלה ובעומד בראשה, בשרים ובחברי הכנסת. כולכם דיבורים והבטחות שווא. איציק אלרוב, מוביל מחאת הקוטג', השיג יותר מכם בעבורנו. צא ולמד, הכוח בידי האזרחים. תנובה שילמה את המחיר וכעת מנסה בקמפיין תקשורתי להחזיר עטרה ליושנה (חבל שהיא מכרסמת ברווחיה שיובילו לפיטורי עובדים), אסם הבאה בתור ויהיו עוד.

תוצאות המיצ"ב במערכת החינוך היו מוצלחות, רק ששר החינוך, גדעון סער, במסיבת העיתונאים בה הוצגו תוצאות המבחנים נתן הופעה לא משכנעת, מהססת, שמבטאת יותר מכל את מצבה של הממשלה.

בן למשפחת רבנים ידועה הופיע בשעשועון טלוויזיה ונשאל "איזה מהמקומות הבאים נמצא בגולן?" האפשרויות שעמדו בפניו היו: ברכת רם / ואדי קלט / הר תבור. תלמיד הישיבה לא ידע. אין זה פלא. תורתו אמנותו - כשהוא יוצא לחפשה, שוכר רכב, נוסע מפה לשם, בלי לדעת אילו ישובים הוא עובר בדרך, את מפת ארץ ישראל אינו מכיר. בושה! אבל אין זו בושה ששמורה לחרדים. לצערי החינוך היום אינו מכשיר את הילדים והנוער לאהבת הארץ, ללימודי הכרת הארץ, לתור את הארץ. למי ששכח אזכיר כי לפני מס' שנים ביקשו מתלמידי כיתות ט' לשרטט את מפת ישראל. אמנע מלציין את החרפה בשנית.

אם לא יוחזרו לימודי ארץ ישראל לתוכנית הלימודים מדוע שיגדלו ילדינו על אהבת הארץ? למה שיתרמו למדינה ולחברה? ראוי לה למערכת חינוך שתכשיר את הצעירים להיות אזרחי המדינה, ומשום כך מעבר לחינוך לערכים ולמורשת גם לימודי צרכנות נכונה ונבונה לא יזיקו. כיצד מנהלים משק בית, חשבון בנק, צריכת שירותים כמו מתי ללכת לרופא, למי תורמים וכדומה. יש בחינוך כזה משום הכנת הנוער להיות אזרחים מועילים, דעתנים, צרכנים נבונים, תורמים, אנשי חברה.

משיעורי תורה שבעל פה שלימדו אותנו בבית הספר התיכון היו מעיפים אותי. אך נכנס המורה לכיתה היה מעיף מבט לעברי וצועק "צא מהכיתה". המורה העיף אותי מכיון שהייתי מתווכח איתו על פרשנויות והיה לו קשה לנהל דיון כיתתי. הוא ראה בכך עונש ואני הנאה, שכן הייתה זו שעת קריאה על גג בית ביכורי העתים הסמוך. בהגיעי לגיל מצוות אף ניסה רב מוכר להחזירני בתשובה. גיל י"ג למצוות והמעבר מילדות לבחרות מאפשר לערער יסודות הנער. הייתי קרוב לכך וגם הרקע המשפחתי סייע לא מעט. אבל, התפכחתי וטוב לי. כבודה של הדת במקומה, אבל כפיה, השתלטות, רמיסה אינם מקובלים עליי. לכן ברור לי שהפרדת דת ומדינה ראויים גם נחוצים.

אבל מיהו המנהיג שיעז להרכיב קואליציה ללא חרדים? האם החשש מאובדן תמיכת יהדות ארה"ב בישראל הוא הגורם? אולי נפסיק להשלות את עצמנו שאנו חיים בזכות יהודי ארה"ב שברחו ובחרו להשתקע בנכר, אבל מתגאים בתמיכתם בישראל מרחוק, מנהלים את הפוליטיקה המקומית בשלט רחוק ובסוף באים להטמן באדמת הקודש. רוצים לתמוך? תבואו לפה. נפסיק ליצא מוחות לחו"ל ונמתין לגזור קופונים מהיותם יהודים או ישראלים לשעבר.

ידיעה שהתפרסמה באתר ynet חשפה כי בחורי הישיבות נהנים מ-78 ימי חופשה בשנה שאושרו בחוק טל. לא די בכך, באה דרישה כי יש להתחשב שבתוך 78 הימים הללו נכללים ימי שישי ושבת. לפיכך ביקשו וקיבלו עוד תקרה של 18 ימים בנוסף ל-78. חשבון פשוט מראה שלבחור ישיבה יש 96 ימי חופשה בשנה! 30% מהשנה שוהה בחור הישיבה בחפשה. ומה עושה בחור הישיבה בחופשה? עובד? מתנדב? ובשאר ימות השנה האם הוא לומד?

על-פי הקריטריונים הקיימים כיום בחוק טל האברכים זכאים ל-78 ימי חופשה בשנה: 20 ימים בין י"א-ל' בתשרי סביב חגי תשרי, 30 יום בין א'-ל' בניסן באזור חג הפסח, ו-28 ימים בין ה' באב ועד ב' באלול, סביב חופשת הקיץ. מאז יישום חוק טל בשנת 2004, שעיגן את הפטור מגיוס לצה"ל, התעוררה מחלוקת משפטית בנושא השבתות. האברכים טענו ש-78 הימים הקבועים בחוק כוללים את ימי שישי ושבת שהם ממילא ימי מנוחה ולכן יש לזקוף לזכותם 18 ימי חופשה נוספים.

ועדה מטעם משרד החינוך החליטה לאחרונה לקבל את הפרשנות של האברכים ומנהלי הכוללים ולהחריג את השבתות ממכסת ימי החופשה. בהמלצות הוועדה נכתב כי "בנוסף ל-78 ימי החופשה הקבועים בחוק טל, מוסד תורני יהיה רשאי לדווח בבקשת התמיכה, או בהודעה מראש, על ימי חופשה נוספים בהיקף שלא יעלה על 18 ימים". אורן יהי-שלום, מנכ"ל תנועת חינוך ישראלי, הוסיף כי "החלטת משרד החינוך מעמיקה את העיוות ומדגישה את האבסורד הישראלי שכספי חינוך מופנים למוסדות ללא שום פיקוח ושתכליתם אינה עולה בקנה אחד עם יעדיה של המדינה. יותר חופשה פירושה יותר תלמידים פיקטיביים וחבל מאוד שבמקום לצמצם את התופעה המדינה רק מרחיבה אותה".

חמורה בעיני תופעת התלמידים הפיקטיביים, אלה שעבורם מקבל הכולל כספים במירמה (רחמנא ליצלן). לא די שאין תלמיד כזה, אותו תלמיד אינו תורם לחברה מאומה, אנחנו גם משלמים עבורו? עד לאן מגיעה החוצפה? במרשם האוכלוסין רשומים אולי שמות פיקטיביים? ואולי מס' תושבי המדינה אינו 7 מיליון אלא הרבה יותר? ואם כך המצב מדוע נתפלא שמעמד הביניים קורס, הרי מישהו צריך לממן את התופעה.

רק הפרדת דת ממדינה תפתור את הגור מעטיני אמו. רוצים מימון? אנחנו נפקח. רוצים תמיכה? שתפו אותנו בתרומות שאתם משיאים במרץ.

באמצע שנות ה-80 בשל נפילת הבורסה כתב שלום חנוך את "מחכים למשיח" ומס' שורות ראויות, לטעמי, להיות חקוקות: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, מה שבא בקלות, באותה הקלות יעלם. האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול".

לא עוד. הציבור התפכח, התעורר, משפיע. השכל הישר אינו נותן לנו לחיות במדינה שאוכלת את יושביה. אנו מוכנים לתרום, להרתם, להתנדב, להיות אזרחים למופת אבל אנחנו רוצים שיתנו לנו לחיות בכבוד.