מאז הפרסום הסנסציוני של היועץ המשפטי לממשלה בנושא האי היווני הנושא אינו יורד מהבמה הציבורית, כאשר פובליציסטים, עיתונאים, פוליטיקאים, עורכי דין ואזרחים "מן השורה" מתייחסים להיבטים השונים של דברי היועץ המשפטי לממשלה.
הרבדים של ההתייחסות, כפי שבדרך כלל נהוג אצלנו, הולכים ומתנקזים לעניין האישי של אישיותה ותפקודה של עדנה ארבל, היחסים בין מני מזוז לעדנה ארבל ומעמדם הציבורי של עובדי הפרקליטות הנגזר מדברי היועץ המשפטי לממשלה.
במינהל הציבורי הישראלי "לא נהוג" לומר ביקורת פומבית נגד עובדי הציבורי, לבטח לא באופן קולקטיבי. ועל-כן דבריו של מזוז, שמהם ניתן היה להסיק על חוסר גיבויו לעובדי הפרקליטות המסורים, זכו להתייחסות מיוחדת, לביקור של מני מזוז בפני העובדים ולדברים חמים ומתרפסים של שר המשפטים יוסף [טומי] לפיד.
אני מבין לליבם של עובדי הפרקליטות, אולם אני סבור שאין לעובדי הציבור בכלל, ולבטח לא לעובדי פרקליטות המדינה בפרט כל "חסינות ציבורית" מפני ביקורת. מני מזוז היה צריך ללכת עד הסוף אם אכן יש בדבריו משום ממש בביקורתם על דרך התנהלות החקירה ותפיסות-העולם של אנשי הפרקליטות בתקופת עדנה ארבל. בטווח הארוך זה מה שישפר את עבודת הפרקליטות ויגביר את אמון הציבורי בה.
אולם לא באתי לעסוק בעניין זה במאמר קצר זה.
נראה כי "פרשת מזוז-ארבל" קורעת קרע חדש במדינת ישראל מרובת השסעים והפלגנות. לא מספיקים לנו, ככל נראה, הקרעים הקיימים: מזרחיים-אשכנזים, עשירים-עניים, ערבים-יהודים, חילונים-דתיים, ימנים-שמאלניים, סטרייטים-גאים והנה במסווה של תפיסות משפטיות ופוליטיות הפרשה מעוררת קרע חדש: בין שומרי החוק והמוסר לבין פורעי החוק והמוסר.
ניתן למתוח קו ישר בין אותם אנשים, אשר כאינדיבידואלים ולעיתים כקבוצה קטנה, מזלזלים באופן תדיר ותפיסתי בחוק ובסדר הציבורי. ניתן לראות אותם בכבישים, כאשר המהירות המותרת, סימני הדרך, האדיבות מהם והלאה. ניתן לראות אותם בתורים, ברחוב, מעשנים היכן שאסור, עוברים במעבר חציה ברמזור אדום, הם אלו שמוכרים "חתולים בשק", שאינם מהססים לרמות את הצרכן, הם אלו שמתפרעים במגרשי הספורט, שאוהדים להתעמת עם החוק.
כאשר "עולים מדרגה" הם גם אלו שמאמינים שאין מוסר בעסקים, שסוגדים לאלו שיודעים "להסתדר" עם השלטון, שתמיד יש להם חבר בעירייה או במס-הכנסה, שמוכנים "לתת משהו מהצד" ובלבד שעסקיהם יקודמו, שמאמינים בתפיסה שבכדי להצליח עדיף קשרים מאשר כישורים.
אין אלו רק "אנשים-מהרחוב". אנשים אלו חדרו עמוק לתוך הפוליטיקה הישראלית, למרכזי המפלגות, לתפקידים בכירים בשירות הציבורי - ושם הם מיישמים את תפיסת עולמם המובנית.
תרבות זו גם חדרה לחלק מאנשי העסקים הבכירים במדינה, ביניהם מוכשרים ומהוגנים ביותר, במקצועות המהוגנים ביותר.
הקו הנמתח בין אנשים אלו אינו הומוגני. הוא כולל אנשים חסרי השכלה לצד משכילים ביותר, חסרי הכשרה לצד בעלי מקצוע מהשורה הראשונה, אנשי מערכת הביטחון בכירים לשעבר לצד אלו שלא שירותו בצבא, ישראלים לצד עולים חדשים.
אנשים אלו אינם רואים כל פסול בניסיון של איש עסקים לקדם פרויקט יזמי נדל"ני ברמה בינלאומית על-ידי קשרים עקיפים
(או ישירים) עם ראשי המערכת השלטונית. נהפוך הוא - הם רואים בזה מודל לחיקוי. ואם הפרויקט היה יוצא לדרך היו רואים בתהליך אישורו מודל עסקי לחיקוי.
אלו אותם אנשים שמאמינים שכספי הציבורי המופקדים בידי הפוליטיקאים והמינהל הציבורי הם בעצם "קופה-קטנה" שלהם לשימוש האינטרסים שלהם, הם אלו שמבינים שלהטות מכרזים זה דבר בהחלט לגיטימי [רק צריך לעשות את זה "חכם"..], הם אלו שמבינים שהג'ובים במערכת הציבורית והפוליטית הם בוודאות "שייכים" להם ולמקורביהם.
קבוצה זו של אנשים קיבלה בעקבות "פסק-דין" מזוז חיזוק עצום והכרה פורמאלית. הם יושבים כעת במשרדיהם, במכוניותיהם, בבתי הקפה ומוציאם "תכניות" קודמות שעכשיו כדאי להוציאם לפועל, עכשיו משעה שברור להם שדודי אפל, גלעד שרון וכל המעורבים בפרשת האי-היווני הם בסה"כ אנשי עסקים תמימים שרצו לקדם את ענייניהם - גם הם יכולים ורוצים.
העיתונות ואנשי מקצוע שונים מצדיקים את העובדה שמני מזוז לא עסק בקשר בין הון לשלטון, בהיבט הציבורי של הפרשה, באחריות האישית של המעורבים בה - ואת היבט זה יש להשאיר לציבור.
לציבור שאכן אינו רוצה בתרבות זו אין כמעט מקום ועוצמה בחברה הישראלית ההולכת ומתפתחת בכוון השלילי.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
