איני מכיר את ניר טויב, וכל ניסיונותיי לפוגשו עלו עד כה בתוהו. רצית להגיד לו, שעם ישראל, אנחנו, חייב לו הרבה. כתוצאה מחוצפת של ניר טויב לביים סרט ("רע" - כהגדרת מומחים-מטעם עצמם) על מה שאיתרע לצנחנים מגדוד 890 בקרב על החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים נוצרה תנופה, שראויה לשבח, וכנראה לא הייתה כמותה מעולם.
ניר טויב הוא בימאי סרטים. אביו לחם כצנחן (מיל.) בחווה הסינית במלחמה הארורה ההיא (ואין מלחמה לא-ארורה). סרטו הראשון עסק בלחימה של מילואי הצנחנים בחווה הסינית. עכשיו הוא טיפל במערכה השנייה של הצנחנים בחווה הסינית: הקרב של גדוד 890 של איציק מרדכי. אלא שגדוד 890 עשה זאת מבלי לרצות לדעת מה קרה בלילה הקודם לצנחני המילואים של נתן שונרי. וזו לא הייתה הטעות האחרונה בשרשרת.
"החווה הסינית - רשומון" - סרטו של טויב - הניב עד כה הרבה פירות, אך לא בתחום יצירתו, הקולנוע.
לא הסחה
כדי לספר את הסיפור - נתחיל מהסוף. כנראה, כיוון שרק הוא ברור: גדוד 890 נהדף מהחווה הסינית בידי כוחות מדיוויזיה 16 המצרית (שהתחפשו בתדריך לקרב של סגן מפקד אוגדה 162 לכמה "חוליות של ציידי טנקים"), שהצליחו לעצור גם את גדוד הטנקים 100 של אהוד ברק. רק למחרת הצליחה חטיבת השריון 14 של אמנון רשף לכבוש את המתחם. מילואי הצנחנים הותירו בחווה הסינית יותר מעשרים הרוגים. גדוד 890 הותיר שם כארבעים הרוגים.
מה היה בחווה הסינית, שהיה כה ראוי ללחום עליה? מה היה בחווה הסינית, שבאותם שני לילות נוראיים השליכו עליה שני גדודי צנחנים בזה אחר זה?
התשובות לשאלות עדיין לוטות בערפל. אודה על האמת, כעת איני מבין את ההיגיון המערכתי של הקרב. עד לבדיקה מעמיקה של לוחות הזמנים האמנתי, כי גדוד 890 היה הסחה, כדי לאפשר מעבר חופשי של ציוד ושל כוחות בציר "טרטור" אל צליחת התעלה מערבה. אלא שלוחות הזמנים מפריכים, כנראה, אפשרות זו.
נטושים מול האויב
מכל מקום, ברור, שגדוד 890 נסוג מול דיוויזיה 16 מאחר שהתקדם אל שטחי ההריגה שלה בתבנית תנועה בלתי אפשרית. אחר כך התברר, כי הגדוד הותיר בשטח עשרות פצועים והרוגים, ואיש מהצנחנים לא טרח לפנותם. נגמ"שי הפלוגה של גדעון דבורצקי ע"ה מגדוד 100 חילצו צנחנים מהשטח. אחר כך הופסק החילוץ, וחודש, כנראה, רק ביוזמה פרטית של יקי חיימוביץ'-חץ - אז מפקד מחלקת סיור מחטיבת השריון 217 של נתקה ניר וכיום סא"ל (מיל.).
מול הצנחנים הנטושים עמדו מפקדת גדוד 890, מפקדת חטיבת הצנחנים, מפקדת אוגדה 162 ומי לא בחידלונן, וברברו ברשת הקשר. יוזמה פרטית של סגן (מיל.) הצליחה לעשות את מה שהכל - כולל מועמדים-בחסד-עצמם לרמטכ"לות - שכחו: תעוזה ואחוות לוחמים. יקי הנחה את אנשיו להיכנס שוב ושוב לתוך לוע האויב, ולחלץ משם את הצנחנים. כשבפעם השנייה לא עשו את כל הנדרש הוא עלה אישית על הנגמ"ש, ופינה את כל הלוחמים ואת כל הפצועים, שזיהה במישור ההריגה בחווה הסינית.
דרך אגב, במרחק של כמה עשרות מטרים מהמצרים שכבו שעות על גבי שעות צנחנים בריאים וצנחנים פצועים, שדיממו למוות. חטיבת הצנחנים ידעה עליהם, דיברה עימם, וכנראה לא עשתה דבר לחלצם. עד היום טרם נפרסה במלואה דרמה זו, המטילה סימני שאלה חמורים ביותר על ערכי הלחימה של צה"ל ועל תפקודה של חטיבת עלית בצבא.
במסגרת סימני השאלה מטילות העדויות - ישנות כחדשות - ספק בערכי הלחימה של צה"ל ובטוהר הדיבור והדיווח של מפקדי צה"ל. כלומר, גם בדיעבד הדיווחים על הנעשה בחווה הסינית אינם נכונים - בלשון המעטה - ולא מתבססים על תחקיר של כל הלוחמים ששרדו. וכדי ביזיון וקצף גם חלק מהצל"שים ומהעיטורים, שהוענקו למפקדים וללוחמים בחווה הסינית, מבוססים על דיווחים לא-נכונים בעליל.
דרך אגב, בזיכרוני, המתמוטט לנוכח עומס החום, עולה סיפור על מפקד חיל הים האמריקני, שהואשם לפני כעשר שנים בענידת צל"ש לשווא על מעשיו במלחמת ויטנאם. אדמירל מייק בורדה שם קץ לחייו במאי 1996 לנוכח הספק, שהטילו באמינותו.
מה אנו חייבים לניר טויב?
צה"ל בשיטותיו הבלתי-נלאות מנע את הקרנת הסרט של ניר טויב בערב יום הזיכרון. איימו עלינו, כביכול, כי הסרט יפגע בהורים שכולים. ערוץ 2, שמימן את הפקת הסרט (ולכן, הוא לכאורה בעליו), נסוג מהתכנית שפורסמה, וביטל ברגע האחרון את הקרנתו. אחר כך - כרגיל - סיפרו בעלי עניין, שהסרט רע.
עכשיו כמה מאות מוזמנים יזכו לראות את הסרט בירושלים - אחרי ש"החווה הסינית - רשומון" כבר הוקרן בפני כמה מאות מוזמנים בתחילת השנה בתל-אביב.
נכון - הסרט יפגע בהורים שכולים. בעקבותיו צפו עדויות, ששלושים שנה ויותר לא העזו חיילים וקצינים בצנחנים להעלות על דל פיהם ולא לתעדן בכתב. והמשפחות השכולות, שרומו וסובבו בכחש על נסיבות מות יקיריהן, יתוודעו לאמת - כמו חלק מהלוחמים, שהתעלמו מהעדויות, או לא נחשפו להן.
גור-אריה (גורי) ששון - אז חייל בשירות חובה בפלוגת הרב"טים של 890 וכיום סא"ל (מיל.) - הגיע עם סיפור מצמרר על הזנחתו משך יותר מעשר שעות מדמם. הוא חולץ מגיא ההריגה, וסיפר על חבריו, שנמוגו בזה אחר זה לידו. אחרי חודשים של שיקום רפואי הוא חזר לשירות - אך לא בצנחנים. כנראה, היו מי שרצו להרחיקו מהחטיבה. עכשיו בעקבות הסערה, שעורר טויב, הקליט גורי את זיכרונותיו קורעי הבטן. גם אחרים באו אחריו בזעקה. רס"ר (מיל.) עוזי בן-צבי - חייל פשוט בעל ראש גדול במחלקת הסיור של חץ-חיימוביץ - בא עם יקי, לתעד את מעללי החילוץ. רס"ן (מיל.) בני כהן פיקד על פלוגה בשריון. דבריהם יכולים לגרום כאב-ראש רציני לאבירי מורשת הקרב בצה"ל. גם תוחקרו מפקדים אחרים, שלחמו בסביבה, ותקצר היריעה מלפרט את גודש המידע, שנאצר כעת, שלושים ואחת שנים אחרי המלחמה, ולא מיד אחריה.
כל זה הנו פרי מאמץ מדהים של ד"ר אורי מילשטיין, שמאז פרסם את העובדות הבלתי-מחמיאות על הקרב בחווה הסינית, כבר מיד בשוך הקרבות, הפך לבלתי-רצוי בחטיבה הסדירה של הצנחנים. תחת כנפי "המדרשה הלאומית" (בראשותה של שולמית לבנת), הוא מנחה קבוצה קטנה של אנשים, המנסים ללמוד את הקרב הזה, לתעדו, ולחוקרו - "הפורום האזרחי לתחקור קרבות", הם קוראים לעצמם. קבוצה של אזרחים חסרי תקציב וחסרי-מיסוד, המנסים להיכנס לריק, שיצר צה"ל באי-תחקור קרבותיו.
פעילות "הפורום האזרחי לתחקור קרבות" דמתה לדריכה על קן נמלים. עתה החלה הסביבה לרחוש. במשך כשלושת חודשי פעילותם הצליחו אנשי "הפורום האזרחי לתחקור קרבות" לרכז - בסיוע הפורום לגילוי מסמכים באתר "רוטר" (
www.rotter.net) - כמות אדירה של מסמכים רשמיים, של חומר ספרותי ושל עדויות, המתארים את הקרב של הצנחנים בחווה הסינית. הם חשפו עיטורים, שהוענקו ללוחמים מבלי שעמיתיהם ידעו על כך כלל, מכתבים, זיכרונות, חוברות זיכרון, תמונות ועוד מסמכים. התברר, כי, כרגיל, הפיק צה"ל עשרות מסמכים, דפי מורשת ומערכי שיעור על הקרב בחווה הסינית - מבלי לתחקרו כלל.
אנשי "הפורום האזרחי לתחקור קרבות" הצליחו לטוות תמונה לא-מחמיאה על תפקוד לא-מקצועי של אוגדה, של חטיבה ושל גדוד מפוארים בקרב הזה. יש עוד הרבה חורים בתצריף (פאזל), שיש למלאם בעדויות. הרבה דם רע החל לרתוח עם הצטברות העדויות והמסמכים. כרגיל, רבים אינם מעוניינים לפתוח את פצעיהם, ואחרים אינם מוכנים להיחשף. אחדים ברחו מהחווה הסינית עד ירכתי ארץ. הרבה חושבים בתמימותם, כי ייטב, שהעם לא יידע מה היה שם. אחרים מנסים בכל מאודם לשמור את תיבת פנדורה סגורה. כוחות רבים פועלים נגד התחקור מאחורי הפרגוד ומלפניו - כאילו מדובר בסיפור, שאיתרע אמש, וכאילו לא מיצו המעורבים בו את מלוא קידומם עד הנקודה הפיטרית ומעבר לה.
האינטרסים של צה"ל
עכשיו עומדים להקרין את הסרט של ניר טויב בפסטיבל הסרטים בירושלים - אם צה"ל לא יתנכל להקרנה. מלאי התירוצים בימ"חים של צה"ל אדיר. צה"ל אינו מעוניין להיחשף בציבור כמו עוד עירייה כושלת בעיירת פיתוח במערב הנגב.
ראשית, לצה"ל, כמוסד, יש אינטרסים מוסדיים, והוא מגן עליהם. מדען המדינה האמריקני סם הנטינגטון קרא לזה "קורפורטיזם". כלומר, הצבא מגן בראש ובראשונה על אינטרסים של הצבא כמוסד. יש לו יוקרה מוסדית, והוא משמר אותה; יש לו צרכים מוסדיים (למשל, להבטיח את חלקו הגדול בתקציב המדינה), שצריך לספק; הוא חייב להצדיק את המשכורות ואת הגמלות לאנשיו, שאין להן אח ורע בשירות הציבורי; ויש לו יריבים מוסדיים (למשל, אמ"ן מול "המוסד"/שב"כ בענייני הערכות מודיעין), שצריך להכריע.
הצבא אינו מפלגה, ולכאורה, אין לו, כמוסד, אינטרסים מפלגתיים, אלא הוא מגן על עצמו מפני "חתרנים", המנסים בחוסר-אחריותם כביכול לזרוק אבנים בבית הזכוכית. אלה מנסים לייחס לו "מפלה", "כישלון", "טעות", או אפילו "בלגן". כל אלה נדחים בחמת-זעם בסיוע דוברים מתנדבים וקומיסארים בתשלום, המרככים את התמונה. מחקריי על סיקור הצבא מראים, כי גם כעת כל מינוי/קידום של גנרל מוצג כאילו אביו מולידו של איינשטיין/הרמב"ם נמצא. המדאיג ביותר: עמא פזיזא מאמין לזה. שאלו את הסטודנטים שלי...
הבעיה אינה רק בתחום המבצעי. כרמלה מנשה עשתה קריירה מדהימה מפלישתה המוצדקת לתפקיד האומבודסמן של החיילים. עכשיו מנסה צה"ל לסגור את "הקשב" (
www.hakshev.co.il) - אתר חתרני, שהקים שוטר, אבא של חייל, כדי לסייע לחיילי חובה לעמוד על זכויותיהם.
במלחמתו על יוקרת הצבא ומפקדיו מפעיל צה"ל ללא סייג את דובר צה"ל, את הצנזורה הצבאית, את ביטחון שדה, את הפרקליטות הצבאית, את בתי-המשפט, את העיתונות וכל גוף שלטוני וכוח, היכולים לסייע לו.
שאננות וחוסר מקצועיות
אלוף אלי זעירא סיכם את ספרו על מלחמת יום הכיפורים באומרו, כי הבעיה של צה"ל הייתה שאננות וזלזול באויב. הוסיפו את הממד הזה לחוסר המקצועיות הבולט, המלווה את צה"ל מאז הקמתו, והנה לכם מתכון לעשרות חוות סיניות - ויסלחו לי הלוחמים ובעיקר הנפגעים למיניהם.
חוסר המקצועיות בולט גם באי-תחקור הקרבות בפרט והמלחמה בכלל. הודיעו שניצחנו, ודי בכך. והרי הכל יודעים, שהיו גם במלחמה זו וגם במלחמותינו הבאות עוד חוות סיניות...
אם ציוו לנו דבר הנופלים - הרי זה לעשות הכל כדי להימנע מהטעויות, שהרגו אותם.
אנחנו - עקב שימור אינטרסים מוסדיים של צה"ל - חוזרים ושונים על הטעויות, ומשלמים שוב ושוב את שכר הלימוד הנורא על לקחים, שלא יילמדו, כנראה, לעולם. כאילו הייתה המערכת סרט הקלטה במעגל סגור, המוחק את עצמו מדי שנה-שנתיים.
איני מקבל את עניין הלחץ. בקרב טועים גם בגלל לחץ. מפקדים וחיילים טועים, ואנשים משלמים על כך בחייהם ובבריאותם - זה טיבה האיום של המלחמה. אולם כאשר הטעויות נשנות, אין מדובר בטעות, או בלחץ, אלא בשיטה פסולה, שנטבעה לתוך המערכת. כדי לתקנה, צריכה לבוא יוזמה, שתיכפה על צה"ל מבחוץ. וכבר אמרו חכמינו, שאין האסיר מתיר את עצמו מבית-האסורים, ואין הבור מתמלא מחולייתו. כלומר, ככל ארגון, צה"ל ינסה להמשיך קדימה באותה דרך. "אין מחליפים הרכב מנצח" - אומר כל מאמן מתחיל, שמזלו שיחק לו במשחק הראשון בליגה. אחר כך - אומר התסריט - יעיפו אותו ועוד כמה שחקנים, כדי להציל את הקבוצה. כדי לסכל אפשרות כזו מתוארות כל מלחמות ישראל כניצחונות; וכידוע, אין חוקרים הצלחות.
כלומר, כדי להצליח עלינו לעשות שינוי מהותי בצה"ל - כמו זה שעשה בשנות החמישים אל"ם אריאל שרון, מח"ט הצנחנים, או כמו שעשו בצבא ארצות-הברית לאחר המפלה בוויטנאם.
יאמרו שומרי החומות, כי צה"ל לא נכשל בקרב; והם טועים. גם מלחמת ששת הימים חשפה את ערוותו של צה"ל כמערכת לחימה יבשתית. אחריה הוא הובס במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, במבצע ליטני, במערכת שלום הגליל, ב"דין וחשבון" וב"ענבי זעם" - עד שנמלט בבהלה מדרום לבנון.
גם בביטחון השוטף ובלוחמה בטרור אין הסיפור מלמד על יתר-הצלחות - למרות כמה מבצעים מוצלחים. בתחילת שנות התשעים טען מפקד בכיר בבית-הספר לקצינים, במאמר שפרסם בעיתון "מערכות", כי הישגי צה"ל במלחמה זעירה ובביטחון השוטף גרועים כמו במלחמות-רבתי.
כלומר - גם בצה"ל אין תמורה לאגרה.
אקלים ארגוני מכשיל
באוגדה 162 היה במלחמת יום הכיפורים אקלים ארגוני, שאפשר את הכישלון בשמונה באוקטובר, את הכישלון בקרב על העיר סואץ ועוד כמה פאשלות קטנות ביניהם. אחר כך, מתוך אותו אקלים ארגוני, זייפו אנשי האוגדה את יומני המבצעים האוגדתיים, כדי לשפץ את העבר בפני ועדת אגרנט (וכנראה, ידו של הש"ג לא הייתה במעל). כידוע, העניין לא נבדק, ואף אחד לא הועמד על כך לדין. גם כל המדווחים על הסתערותם המוצלחת בשמונה באוקטובר 1973 (כולל כיבוש גשרים ומעבר עליהם מערבה) - מבלי שיצאו משטחי הכינוס - לא ניזוקו כלל. במסגרת זו אני מנתח את התדריך האוגדתי, שהתעלם מהניסיון הכושל של גדוד של שונרי; את סילוק רס"ן גיל דוד, קצין האג"ם של חטיבת הצנחנים, מהתדריך לקרב כדי לסתום את פיו כיוון ששמע משונרי, בן קיבוצו, על כישלון גדודו וכיו"ב.
אלוף אברהם אדן (ברן), מפקד אוגדה 162, תדרך את סא"ל יצחק מרדכי, מג"ד 890, לנוע בפריסה - כמו שהוא עצמו עשה כביכול במלחמת הקוממיות - והמג"ד מתוך חוסר מקצועיותו יצא לקרב בתנועה, שמעולם לא תורגלה בגדודו. "קשה באימונים - קל בקרב", אינה סתם סיסמה, התלויה למעצבה בחדרי-אוכל צבאיים. מי ששכח זאת - אומר חוק מרפי - יגלה את האמת דווקא ברגעים קשים. שאלו את איציק מרדכי. בתנועה כזו, של פריסה לסריקה - כביכול אחרי חוליות של "ציידי טנקים" מצריים - התברר, אין למג"ד יכולת לשלוט בכוחותיו, או להתגבר על בעיות שיצוצו. והן - כידוע - צצו מיד כשנמאס למפקדים המצריים לראות לנגד עיניהם את מצעד הברווזים של צנחני צה"ל.
באקלים הארגוני באוגדה 162 ובחטיבה 35 - אף אחד לא קם לערער על הפקודה, שהובילה את הגדוד אלי טבח. יתר על כן, אף אחד לא תמה על הכנסת הגדוד לקרב ללא סיוע (כאשר הסיוע החטיבתי והסיוע הגדודי הושארו מאחור) וללא כוחות חילוץ. אחר כך אף אחד לא ניסה ליזום חילוץ. להזכירכם - חילוץ "האדומים" נעשה בידי "שחורים" (פלוגת דבורצקי מגדוד 100 ומחלקת יקי מחטיבה 217), מבלי שבחטיבה 35 נקפו אצבע. באותו רגע לא היו שום כוחות אחרים תחת פיקוד חטיבת הצנחנים - פרט לגדוד 890.
זה נשמע נורא. העובדה, שמבוגרי מלחמת יום הכיפורים נבנתה שדירת הפיקוד של צה"ל כיום (רב-אלוף משה יעלון היה אז סמל מחלקה, אם איני טועה), מלמדת, כי הערכים הללו הונחלו היטב לנוער. הפקרת מדחת יוסוף למותו בקבר יוסף היא רק דוגמה לכך ...
דרך אגב, לגבי האקלים הארגוני - איך קרה, שכל כך הרבה מפקדים נועזים בצנחנים נתקפו אמנזיה (שיכחה) לגבי סוגיית הלחימה בחווה הסינית ואודות החילוץ, שלא היה משך שעות ארוכות? כנראה, הם ידעו מה שמילשטיין לא ידע: כמו בתנוחת הציפור, מי שיצפצף יעוף. ראו מה קרה לסגן חזי דחבש, שחזר אל אנשיו בקצה גיא ההריגה, כדי שלא ייוותרו בו ללא מפקד. לא רק שמפקדיו לא חילצוהו, אלא גם דאגו למוחקו מספרי ההיסטוריה. על מה שעוללו לדחבש לא שמעה אפילו שפחה חרופה על הים...
למערכת הצבאית - כמו לכל ממסד - יש יתרון על כל אחד ועל כל התארגנות של פרטים - היא אדירה, ויש לה סבלנות. אל"מ ד"ר עמנואל ולד ז"ל הותש לאחר שחקר, לבקשת הרמטכ"ל, את מחדלי צה"ל במערכת שלום הגליל, ופרש; ד"ר אורי מילשטיין, שהרחיק לחקור את מחדלי צה"ל כבר במלחמת העצמאות, כבר אינו חד ותוקפן כפי שהיה אחרי של"ג... למרות זאת, מערכת הביטחון מפסידה ברוב קרבותיה נגד הנחושים. היא משתמשת לרעה בכוח שניתן לה - למשל, מכריזה חדשות לבקרים על מידע, הנמצא ברשות הציבור, כעל מידע מסווג. כדרך שגרה, היא תוליך שולל את מערכת המשפט, כדי שתנפיק לה בסיטונות אישורים על חיסיון מקורות וצווי איסור פרסום.
המערכת הצבאית גם יודעת לקנות את שתיקת הכבשים.
מחכים לדן חלוץ
לכן, אני סבור, כי עוד נכונו לחוקרי הקרבות האזרחיים עתידות, והם רק יצאו לקרב אל היעד. אני מקווה, שיגיעו אל היעד, וגם יילחמו עליו.
אני יודע, שאני נשמע די רע, אבל אני מציאותי ומפוכח. השתתפתי בהרבה קרבות כאלה... ובחלקם הייתי שותף לניצחון. לצערי, בסיכומו של דבר, לא הצלחנו לשנות את המערכת. כנראה, בגלל מאפייניה דלעיל.
חלק מהתיקון יכול להיות טמון בשינוי מהותי - כמעט תקדימי - בצה"ל: מינוי סגן רמטכ"ל מבוגר, שלא בא משורות "הירוקים", אלא מחיל האוויר. אלוף דן חלוץ יהיה ממונה על תחומים רבים בצה"ל, ואם ניתן ללמוד מעברו - קשה למכור לו "לוקשים". הוא צמח במערכת הצבאית, אך במקום אחר, שבו חוקרים קרבות, ולומדים מהניסיון. ב"כחולים" - בניגוד ל"ירוקים" - של צה"ל למדו מהכישלון במלחמת יום הכיפורים, ועברו לניצחון בזכות אקלים ארגוני, שאינו מתיר לשנות על טעויות.
לכן, תודה לך, ניר טויב. יצאת לחפש בקרב ניצולי החווה הסינית סרט, ועשית שירות חשוב לעם ישראל. אני מקווה, שהזזת את המערכת אל מעבר לנקודת האל-חזור שלה, ולפחות הקרב בחווה הסינית ייחקר. זו חובתנו לעשרות ההרוגים מגדוד 890 ומיחידות אחרות, שנסחפו לגחמה המערכתית בחווה הסינית.
_________________________
אביתר בן-צדף ערך את כתב-העת "מערכות" בצה"ל. במלחמת יום הכיפורים הוא לחם כאיש חרמ"ש מיל' בחזית הגולן.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
