באישור המפקד

המפגש התקיים בחדר קטן בבית-השריון, ביד-אליהו בתל אביב. מצדו האחד של השולחן ישב אלוף אלברט מנדלר. בידיו היה כתב היד של כתבת דיוקן עליו, לרגל מינויו למפקד אוגדה 252, או "מפקדת הכוחות המשוריינים בסיני", כפי שנדרשנו אז לכתוב. אני ישבתי מולו, קצת מתוח, כתב צעיר יחסית ב"במחנה", שכתב את הכתבה. באותם ימים היה נוהל בצה"ל: על קצין שנכנס לתפקיד בכיר כותבים בשבועון צה"ל פרופיל. כשסיים תפקיד, העניק לנו ראיון.

מנדלר הביט בי בעיניו הבהירות. הוא לא היה מרוצה מכמה תיאורים שלו שנכללו בכתב היד. בעיקר הצגתו כמפקד קשוח שהזכיר לכמה מפקודיו קצין פרוסי. הוא ביקש לתקן כמה מלים. אחר-כך אישר את הכתבה לפרסום. גם זה היה נוהל קבוע: דיוקן ב"במחנה" חייב היה לעבור לא רק סבב אישורים רגיל בצנזורה ובדובר צה"ל, אלא גם את זה של נשוא הכתבה. אם תמצאו בארכיון "במחנה" את כתבת הדיוקן על האלוף, שנהרג שנה אחר-כך במלחמת יום-הכיפורים, תדעו שכל מה שנאמר בה קיבל את ההכשר שלו. היו מקרים שבהם הרמטכ"ל עצמו היה הסמכות העליונה לאישור כתבות. ההערות שלו, בכתב יד, נותרו על הטקסט שהוחזר למערכת לתיקונים לפני ההדפסה.

"במחנה", כמו כל ארגון תקשורת צבאי, הוא יצור היברידי: גם עיתון, גם יחידה צבאית. מרבית הטקסטים שמתפרסמים בו חייבים לקבל אישור של הגורמים שהוא מסקר. פעם, כשהיינו הרבה יותר תמימים, חשבנו שיד נעלמה כזו שמשפיעה על התכנים העיתונאיים היא תופעה חריגה בעולם התקשורת. היום, כשכולם כבר מכירים את הצנזורה הכלכלית, את הלחצים של בעלי ההון והמפרסמים, מותר להזדעזע מזה טיפ טיפה פחות. וגם לגלות בצער שכמו ארגוני תקשורת אחרים שנאלצים להתמודד עם מצוקות כלכליות לצד לחצים פוליטיים, גם ל"במחנה" הוותיק אין חסינות.

האם שוקלים בצה"ל לסגור את "במחנה", "להקפיא" את הופעתו לשנה, או שביטול הדפסתו השבוע הוא אירוע חד-פעמי? קשה לקבל על כך תשובה ברורה. אחד ההסברים הוא שמדובר במצב זמני, בעיכוב שנגרם משום שטרם הוסדרה הדרך שבה יוכלו פקידי האוצר לעקוב ישירות על מסופיהם אחר ההוצאות של מערכת הביטחון. משום כך מעוכבת העברה תקציבית של כמה מיליארדים לצה"ל, ו"במחנה" וקוראיו משלמים את המחיר. "במחנה" לא יודפס השבוע למען כ-15 אלף מנוייו, כמחציתם אנשי קבע ואחרים גמלאי מערכת הביטחון ואזרחים שמגלים עניין בצבא, ועוד כמספר הזה של גליונות שלא יופצו ביחידות צה"ל.

"במחנה" החל את דרכו עוד בימי המנדט, כבטאונה של מפקדת ההגנה במחוז תל אביב. גליונותיו הראשונים הודפסו במכונת כתיבה והופצו במספר קטן של עותקים, ואחר-כך במכונות שכפול. עם הקמת המדינה הפך לדו-שבועון צה"לי ואחר-כך לשבועון, שחולק לחיילים וגם נמכר לציבור הרחב. עורכו הראשון לאחר היציאה מהמחתרת היה הסופר משה שמיר, אבל הוא לא האריך ימים בתפקידו והודח ב-1949 על-ידי שר הביטחון דוד בן-גוריון. הסיבה: לצד כתבה על כנס לוחמי פלמ"ח לציון שנה לכיבוש צפת, פורסמה תמונה של אזרח מניף כרזה "הכושי עשה את שלו". זה היה מסר חתרני, ביטוי למחאה נגד החלטת בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח.

בניגוד לאחותו הרדיופונית גלי-צה"ל, "במחנה" מדשדש כבר כמה עשורים בשולי מפת התקשורת וזוכה לתהודה מועטה יחסית. כתביו ועורכיו אינם אינסטנט-סלבריטאים כמו כמה מאנשי גל"צ, אבל העיתון ממשיך לשמש, כמו תחנת השידור, לא רק אמצעי תקשורת, אלא אחד מבתי-הספר המשובחים לעיתונאים. גילי כהן, שרק באחרונה מונתה לכתבת הצבאית של הארץ, באה משם, וכך גם לילך שובל, הכתבת לענייני צבא וביטחון של "ישראל היום", ועוד עשרות אנשי תקשורת, שהמפורסם בהם השבוע היה יאיר לפיד.

ההשוואה לגלי-צה"ל היא בלתי נמנעת, לטוב ולרע. שני ארגוני התקשורת העיקריים של צה"ל באו לעולם בעיקר על-רקע צרכים של מערכת הביטחון, אבל פרשו כנפיים בתקופות שונות. בשנותיה הראשונות של גלי-צה"ל, כשעוד הייתה תחנה קטנה ודלת מאזינים, הגיע "במחנה" לשיא תהילתו המקצועית. היו אלה שנות ה-50 של המאה הקודמת, שבהן העניק פיקוד הצבא נגישות בלעדית לאנשי "במחנה" לסיקור פעולות התגמול שנערכו נגד בסיסי צבא מצריים וירדניים וריכוזים של אנשי פידאיון, המחבלים של אז.

הכתב אורי דן והצלם אברהם ורד, "צוות 'במחנה'", היו עם לוחמי 101 והצנחנים במספר רב של פעולות מעבר לקו הירוק, וגם צנחו במתלה במבצע קדש. הכתבים הצבאיים של העיתונים האחרים, שלא זכו להיות בשטח, נאלצו להמתין אחרי כמעט כל פעולת תגמול בפתח בית-הדפוס של "במחנה" כדי לחטוף עותק טרי של השבועון ולצטט ממנו בעיתוניהם.

ב-1956 שוחררו מהכלא הסורי ארבעה שבויי צה"ל. הצבא סירב לאפשר להם להיפגש עם עיתונאים. לא שיקולי ביטחון מנעו זאת, כתב על כך בזעם שמואל שניצר במעריב, אלא רצונו של הצבא לשמור את סיפורם הבלעדי ל"במחנה", שהתחרה בקיוסקים בעיתונות האזרחית. "אם צריך לפגוע ביסודות הדמוקרטיה וחופש העיתונות כדי להבטיח תפוצה לאותו שבועון - הם מוכנים לכך", הצליף שניצר בבכירי הצבא. "אם צריך לנצל לרעה אמצעי ביטחון שנתנו בידי שלטונות הצבא כדי להבטיח הצלחה לאותו ביטאון - הכל כשר בעיניהם".

במחצית שנות ה-60 זכה "במחנה" לתנופה מחודשת. העורך יצחק לבני הרחיב את מעגל הנושאים בעיתון. החיילים, הסביר למפקדיו באגף כוח אדם ובמפקדת קצין חינוך ראשי, אינם רוצים לקרוא רק על הצבא, והעשרתם מחייבת לחשוף אותם גם לנושאים אזרחיים כתרבות וחברה. הצלחתו ב"במחנה" הביאה לכך שלאחר מלחמת ששת-הימים מונה לבני גם למפקד תחנת השידור הצבאית. תחת פיקודו הפכה גל"צ, כלשונו של דורון רוזנבלום ב-1969, "מתחנה קטנה ובלתי חשובה הפכו גלי-צה"ל לגלים צוהלים ורציניים גם יחד". אלא שהשבועון המודפס נותר במידה רבה מאחור.

ב"מחנה" מחפש את דרכו

להיחלשותו של "במחנה" סיבות רבות, בצה"ל ומחוצה לו. פיקוד הצבא הבין שהדרך היעילה יותר להגיע לציבור הרחב עוברת בעיתונות האזרחית, והחל לגלות פתיחות יתר לכתבים הצבאיים. גם קצינים בכירים יצרו קשר עם עיתונאים ללא צורך בתיווך "במחנה". אורי דן עבר למעריב ועימו הקשר ההדוק עם אריק שרון. איתן הבר, שפגש ככתב "במחנה" את יצחק רבין בהיותו אלוף פיקוד הצפון, סיים את שירותו והלך לידיעות אחרונות, כשהוא מביא איתו לשם את היכרותו הקרובה עם רבין ובכירים אחרים במערכת הביטחון.

גם כמגזין שבועי, עם כתבות שטח ("רפורטז'ות", בלשון הימים ההם) ומקום מכובד לתצלומים, נדחק "במחנה". לצד "דבר השבוע" ו"העולם הזה" החלו להופיע בראשית שנות ה-60 מוספים שבועיים בעלי אופי דומה בהארץ ובמעריב.

מאז מחפש "במחנה" את דרכו. כל עורך, איש צבא או אזרח, התלבט מחדש בשאלת המינון בין נושאים צבאיים לנושאים אזרחיים. במטכ"ל רצו בדרך כלל יותר סיקור של ענייני צבא, אנשי המערכת והקוראים ביקשו תמהיל מגוון יותר של נושאים. כמו כמה מקודמיו בתפקיד, גם העורך הנוכחי, יוני שיינפלד, אינו חושש לגעת בנושאים צבאיים רגישים. אחרי מבצע עופרת-יצוקה עסק השבועון בהעמקת חדירתם של הרבנים הצבאיים ליחידות הקרביות, שבמסגרתה ניסו להטמיע מסרים דתיים מובהקים בקרב נגד המחבלים. גם העימות בנושא שירת נשים לא נעדר מדפי העיתון.

צריך לקוות ש"במחנה" יחזור בהקדם להופעה סדירה. אין לו אומנם שכפ"ץ ציבורי מרשים כמו זה שהגן על גלי-צה"ל כשביקשו לפגוע בה, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהנוף הצבאי והתקשורתי בישראל. כעיתון הוא משמש לחיזוק מורל החיילים ומסקר נושאים המעסיקים את הלובשים במדים, שלא תמיד מגיעים לעיתונות הכללית.

העובדה שמדובר ב"עיתון צבאי" אינה פוגמת בדמוקרטיה הישראלית. להפך, "במחנה" הוא מרכיב נוסף בתמהיל רב הקולות של המרחב הציבורי, ובדרך כלל שקול וענייני יותר מרבים מאמצעי התקשורת האחרים בעידן הטבלואידיזציה.