תדהמה כללית אחזה בחוגים בציבור הישראלי שעדיין חרדים לנורמות מוסריות שימנעו מאישי ציבור בכל הרמות לקבל טובות הנאה, כאשר החלטת הבג"צ לדחות את העתירות התקבלה ברוב של שישה שופטים נגד אחד.
השופט חשין קבע, בדעת מיעוט, כי יש להוציא צו על-תנאי. חשין מבסס את דעתו על השכר העצום שהובטח לגלעד שרון בפרויקט האי היווני, בו גלעד קיבל 640 אלף דולר, והובטחו לו בונוסים בסך 3 מיליון דולר. מנמק השופט חשין: "סכומי כסף ענקיים אלה ניתנו לאדם שלא היה לו כל ניסיון קודם בעיסוק שנתבקש לעסוק בו, וביודענו כי יש בארץ מאות של מי שסיימו לימודי כלכלה ומינהל עסקים, מקצתם אף בהצטיינות".
נכון הוא, שכל בר-דעת שיכול לבחון דברים לפי "מבחן האדם הסביר", מבין כי מדובר בטובות הנאה שזועקות לשמיים והמצביעות ללא ספק על שחיתות תהומית ובלתי נתפסת. אולם, היועץ המשפטי, מני מזוז, סבר שהתשלומים היו סבירים, מאחר שגם נותני שירותים אחרים בפרויקט קיבלו סכומים גבוהים. הוסיף ופיתח היועץ מזוז את מישנתו הסדורה, ואמר: "אם ניתן למצוא להן הסבר אפשרי - זה בסדר", ושם חותמת "כשר" על האירוע. האם כל דבר שניתן למצוא לו הסבר אפשרי הוא "בסדר"?
לטענת חשין, הנמקה זו אינה מקובלת.
אולם, ברור שטיעון מסוג זה, של חוסר יכולות ניהוליות או הכשרה מקצועית ראויה, אינו יכול לידון בבית משפט העליון, ולא נראה לי שניתן לפסוק דרך ערכאה משפטית על דרכי ניהול של עסק פרטי, או יתרה מזאת, על גובה שכר או כישורי הניהול של פלוני, גם אם הוא בנו המוכשר מאד של ראש הממשלה.
במקרה זה, הצליחו היועץ המשפטי וסוללת המשפטנים, להסיט את הטיעונים המהותיים מהעובדות עליהן אין מחלוקת, ולהגיע לשביל צדדי "ניהולי" כאשר מה שעומד במבחן הבג"צ הוא שיקול דעתו של היועץ המשפטי, ולא המהות האמיתית. הבעיה האמיתית היא מה הן הכוונות האמיתיות של המעורבים, שהיו מוכנים לשלם סכומי עתק לאדם ש: "אי כישוריו המקצועיים" ברורים, לעומת יתרון ייחודי, כמעט יחיד ובולט, בכך שהוא בנו של ראש הממשלה, נגוזה ונעלמה...
לכן, יותר מסביר היה כי מזוז יגרור בהחלטתו את הדרמה לבית המשפט, שם הוא יכול להפגין את כישוריו המקצועיים, ולהילחם בשדה בו הוא מבין. החלטת הבג"צ לדחות את העתירות לא התקבלה אומנם בהפתעה והיתה צפויה. אך רבים וטובים האמינו כי היא תלווה בביקורת על הנורמות המוסריות של משפחת שרון, ודבר זה לא אירע במציאות. רוב שופטי בית המשפט העליון, למעט חשין, העדיפו להסתפק בצד הפורמלי של הפרשה ובעייתיותה, ולא נכנסו לבירור הצד המוסרי והשלכותיו על אישי הציבור. בפסיקתם שאינה מותירה אפילו רבב בהתנהלות פרשת האי היווני, הם למעשה ברחו ממוקש המוסר והניהול שאינו סוגיה משפטית טהורה.
גם מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עו"ד אסנת מנדל, הבינה זאת ואמרה לאחר מתן פסק הדין: "אנחנו מתרשמים שבית המשפט ראה לנכון שלא להתערב בהחלטת היועץ, שנמצאת במתחם הסבירות. בית המשפט קיבל את עמדת היועץ שאין להעביר חומר לעותרים ולא הורה על מסירת החומר הזה. ההחלטה היא סבירה, ובית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בה. בכך אנחנו רואים סוף פסוק לסוגיה הזו".
השופטים גם טרחו לציין בהחלטתם כי בית המשפט מתערב בהחלטות הנוגעות בהעמדה לדין במקרים קיצוניים בלבד, בהם ההחלטה לוקה ב"חוסר סבירות מהותי או בעיוות קיצוני". עוד ציינו השופטים, כי כשמדובר באי העמדה לדין בשל מחסור בראיות "תהיה מידת הריסון השיפוטי".
ואת זה גם מזוז הבין וידע.
הוא גם הבין, שסוגיות ניהוליות, בהיותן על שולחן השפיטה, תוצאותיהן העלובות כמעט ידועות מראש.
והוא גם ידע, מה שציינו השופטים, כי כשמדובר באי העמדה לדין בשל מחסור בראיות "תהיה מידת הריסון השיפוטי", במיוחד כשמדובר בראש ממשלה והדבר אמור לגבי כל אזרח.
וכן ברחו כולם מהאשמות הפרקליטות, אותם אמרה עדנה ארבל: "העברת הסכומים הגבוהים לחווה, דורשת הסבר שאמור להגיע ממי שקיבל את הכסף". אמרה, ולא גיבתה עם הוכחות. ותשובה לזה כמובן לא קיבלנו וגם לא נקבל.
כאשר, המחלוקת נעשית לא הבעיה עצמה, אלא סטתה לעבר תפיסות עולם, ש"ניתן להסבירן". ברור שהשופטים אינם יכולים להחליט אחרת מהיועץ המשפטי, וכך מוצא עצמו השופט חשין, ואולי גם שאר הרכב בית המשפט, כבולים ומחושקים עם פסיקה שהיא נכונה משפטית אבל אומללה מבחינה אתית וערכית, ומשמשת למרבה הצער איתות שלילי לגבי חקירות הקשורות והעמדתם לדין של אישי ציבור שיש ראיות לכאורה שקיבלו שוחד.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
