מגובה המדרכה

לראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, יש דעות מגובשות על כל עניין, וככל שהן יותר ברומו של עולם - כך מוטב. לא פלא כאשר מדובר בנקודת מבטו של מי שהיה טייס בצה"ל, אך מה לעשות - ראש עירייה צריך לראות דברים גם ברמת המדרכה, פשוטו כמשמעו. מיד נגיע לכך.

בראיון ל"7 ימים" של ידיעות אחרונות בסוף השבוע האחרון, דיבר חולדאי גבוהה-גבוהה על כך שעוד בקדנציה שלו תהיה תחבורה ציבורית בשבת (בניגוד להבטחותיו, תוך צפצוף על הציבור הדתי שהצביע עבורו ותוך התעלמות מכך שהסמכות כלל אינה בידיו אלא בידי משרד התחבורה). הוא יודע מה יוצר את הפערים החברתיים ("הפכנו להיות חברה שמקדשת כסף") ויש לו הסבר גם לעליית מחירי הנדל"ן ("המשטר הכלכלי של המדינה" ולא חלילה ריבוי מגדלי היוקרה שמעודדת העירייה בראשותו).

חולדאי בעיני עצמו הוא סוציאל-דמוקרט שעוד לפני ועדת טרכטנברג קידם בניית 50 יחידות לדיור בר-השגה (בערך כמספר הדירות במגדל יוקרתי אחד), אך אומר שאין לו מהיכן לסייע לשכבות החלשות ("מאיפה? להפסיק את תיאטרון הבימה? לסגור את היכל נוקיה?"). יש לו גם דעות מוצקות על הנעשה ביהודה ובשומרון ("אנחנו מרגילים ציבור שלם שאין חוק... מתעלמים מהעובדה שיש עם אחר"). והוא אפילו מפזר הבטחות כמו כל קודמיו בעשורים האחרונים: "האתגר הגדול ביותר שיהיה בה [בקדנציה הבאה שלו] הוא הרכבת הקלה".

מה שמחבר אותנו במישרין לנושא שלנו. "אני יודע כמה קשה יהיה בעיר בגלל העבודות האלה, ולכן צריך אותי פה". במילים אחרות: בלי חולדאי, העבודות לפיתוח הרכבת הקלה יגרמו צרות צרורות לתושבי תל אביב, אבל איתו - זה יהיה הרבה יותר קל. הבעיה היא, שכאשר העירייה בראשות חולדאי עושה עבודות הרבה יותר קטנות, המטרדים גדולים והתוצאות לא בדיוק מוצלחות. תשאלו את הסוחרים בשדרות ירושלים וברחוב שינקין, את דיירי רחוב הרמן כהן ורחוב שפרינצק, ואת כל התל אביביים שהשתמשו ברחוב אבן גבירול בזמן השיפוצים האין-סופיים בו. או שאתם יכולים לשאול אותי, בוגר עשרה חודשים של שיפוצים ברחוב בלוך, הרחוב המגיע ממש אל מתחת לחלונו של חולדאי בבניין העירייה.

לא נדבר על כך שבכלל לא ברור למה אי-אפשר היה לסגור את הרחוב לשלושה חודשים ולסיים את העבודות בבת אחת. לא נדבר על עבודות הלילה הרועשות. נדבר על מה שקיבלנו, לצד המדרכות המשופצות ושבילי האופניים והכביש הסלול למשעי. נדבר על השאריות שהותירו אחריהם עובדיו של חולדאי, לאחר שהעירייה הודיעה בגאווה על כך שסיימה את הפרויקט חודש לפני המועד. וליתר דיוק: לא נדבר - ניתן לתמונות לעשות את המלאכה.