עם פרוץ המחאה לחיינו לפני כשנה עלה לראשונה נושא מצוקת הדיור לראש סדר היום הציבורי.
דפני ליף נזרקה מדירתה והקימה אוהל בשדרה הכי מבוקשת בארץ, שדרות רוטשילד.
בתחילת הדרך כל האוזניים היו קשובות והלבבות יצאו אל הצעירים המתקשים לרכוש או לשכור דירות, בשל המחירים הגבוהים והקשיים שמערימים הבנקים למימון הרכישה. המחאה פרצה ממש בשיאה של תקופה שבה המחירים עלו בצורה משמעותית וקשה היה להסביר כלכלית את סיבת העלייה הגדולה.
עם התגבשותה של המחאה, החלו יותר ויותר קולות לטעון שהדור הצעיר הוא דור מפונק, בגלל התמקדות המפגינים בעיר תל אביב. הציבור האוהד התקשה להזדהות עם רצון הצעירים לגור בלב ליבה של העיר היקרה ביותר.
המחאה התקבלה בזרועות פתוחות גם בקרב דור הביניים, בני ה-50 וה-60, שילדיהם מתמודדים עם הקושי לרכוש דירות. אבל, בני הדור נזכרו מהר מאוד כיצד החלו את דרכם ברכישת דירות קטנות וישנות, שרק היוו קרש קפיצה לשיפור המגורים בעתיד, יחד עם שיפור השכר.
מחירים גבוהים יותר מבתחילת המחאה המחאה דעכה וניתן לומר שאפילו הופסקה, בעקבות ההחלטה למנות ועדה שמסקנותיה היו צפויות וברורות מלכתחילה - יש להפשיר קרקעות ולייצר היצע של יחידות דיור. הבעיה היא שאף ועדה או גורם, כולל הרשויות התומכות, אינו מסוגל לקצר את התהליך שבין קרקע בלתי מתוכננת להיתרי בנייה, שלרוב מסתכם בין ארבע לעשר שנים.
בפועל, מרבית החלטות ועדת טרכטנברג לא יושמו והיום, שנה אחרי, אנחנו מוצאים שוק עם מחירים גבוהים מהמחירים ששלטו בו ביום תחילת המחאה. מנגד, חשוב גם לזכור כי ייתכן שלולא המחאה, מחירי הנדל"ן היו ממשיכים לעלות בקצב המסחרר של השנים 2010 ו-2011.
מכל היבט שנבחן, נראה שהמחאה סייעה במיתון עליית המחירים וחידדה את המודעות בקרב הציבור למצב הביקוש וההיצע בשוק. המחאה גרמה לכך שחלק מהמתעניינים החל לחשוב פעמיים לפני רכישת דירה ולשאול את עצמו יותר מתמיד האם קניית דירה בכל מחיר היא אכן החלטה נכונה. היום אנחנו פוגשים קהל לקוחות ורוכשים מתון יותר, ביקורתי יותר ושקול הרבה יותר. ואולי טוב שכך.
שורת צעדים לשינוי ממשי בדיור אך אם בכל זאת המחאה לא הצליחה להשיג את מטרתה העיקרית, מה היה צריך לעשות אחרת?
המחאה לא הצליחה לייצר פתרון אמיתי כמו דיור בר-השגה או החלטה לבניית דירות במימון ממשלתי. גם לא נמצאה נוסחה שתשדל יזמים לבנות דירות להשכרה.
במדינה כמו ישראל, בה רוב הקרקעות שבבעלות המדינה מוחזקות באמצעות מנהל מקרקעי ישראל, ניתן היה להחליט לשתף את הרשויות, להיכנס לתוכנית חירום ולהציף בכל עיר מאות יחידות. במצב בו הייתה הירתמות של המדינה והגופים הציבוריים להפחית את מחיר הקרקע, תוך שמירה על המחיר הסופי לצרכן, היו היזמים והקבלנים מתחרים ביניהם על הזכות לבנות דירות להשכרה או לקחת חלק בפרויקטים של דיור בר-השגה.
באמצעות קביעת קריטריונים של זכאות, ניתן היה להביא להרחקת הדירות מידי המשקיעים והגעתן לקהל היעד האמיתי שלהן - הצעירים וחסרי דיור. אם נסתכל עשרים שנה אחורה, נלמד שזוגות צעירים רכשו דירות בזכות הלוואות ומענקים שקיבלו לצורך הגדלת היכולת שלהם לעמוד בתנאי רכישה. נכון להיום, אין הלוואות ייחודיות לזכאים ומכאן הקושי הנוסף לסוגיית ההיצע הנמוך.
לצד פתרונות אלה, קיימת כמובן גם האפשרות ארוכת הטווח הנוגעת לפיתוח תשתיות תחבורתיות ופתרונות הסעת המונים, שיאפשרו פיתוח ערים פריפריאליות והורדת הלחץ הנדל"ני מאזור גוש דן. הממשלה וגורמי המקצוע חייבים להתגייס כדי למצוא פתרון מקיף וכולל, שישלב את כל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים וייצר שורת צעדים שתגרום לשינוי מגמה ממשי.
מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפ...
