הערות על פרשת קצב

"בעקבות כתבתו האחרונה של אהוד פרלסמן בעניין "פרשת קצב" אני רואה לנכון להאיר שני היבטים אחרים שלטעמי יש להם חשיבות מכרעת בתוצאות הפרשה".

הסיקור התקשורתי

מה שאפיין את "פרשת קצב" מיומה הראשון היה הסיקור התקשורתי הנמרץ, היום-יומי והחד-צדדי.

כאחד שעקב אחר העניין מהתחלה הייתי המום מכך שלא פורסמה כל כתבה או ידיעה שהציגה את "הצד" של קצב. אף גורם תקשורתי לא תמה כיצד בחורה שבאה למטרות סחיטה הופכת להיות, בין לילה, יקירתם של גורמי האכיפה.
היה רק עיתונאי אחד שניסה ל"קרר" במקצת את העליהום הזה והוא נחום ברנע מידיעות אחרונות אבל גם זאת בלשון די רפה ומתנצלת.

"העליהום" הזה על הנשיא לשעבר ניזון משני מקורות. האחד, השנאה התקשורתית (שחלחלה גם לציבור הרחב) למשה קצב מאז שנבחר לנשיא אשר באה לידי ביטוי בהצנעת הצהרותיו ומעשיו ובמיעוט הסיקור על מסעותיו ואירועים אחרים בבית הנשיא. לטעמי הסיבה לכך היא בכעס הרב של התקשורת על כך שקצב "גזל" את הנשיאות משמעון פרס (יקיר התקשורת מאז ומתמיד) בעורמה ובתככנות מפלגתית.

המקור השני הוא הדלפות מסיביות מצד חוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות. ההדלפות הגיעו לכך שחומר חקירה הגיע לתקשורת תוך שעות ספורות מאז ביצוע החקירה כאשר הוא קטוע ומגמתי באופן שמציג את החשוד כגדול פושעי המין במדינה.

על-רקע השנאה לקצב היו הדלפות אלו כחומר בעירה לוהט למוקד שעליו "התבשל" הנשיא לשעבר.

תשע שנים

בשנים האחרונות נפוצה התופעה שנשים וגברים מתלוננים על פשעי מין שנים רבות לאחר שאירעו. יש לכך מספר נימוקים והסברים, יתכן שהם נכונים ויתכן שלא, איני פסיכולוג בכדי לחוות דעה על כך, אך נוצר מצב שאותם האנשים שנחשדים במעשים אלו אינם יכולים להתגונן ביעילות, אם בכלל.
אותם מתלוננות ומתלוננים באים לתחנה המשטרה עם סיפור מוסדר הנתמך מלבדם בעדויות נוספות. בדרך כלל עדויות שמיעה.

החשוד שמוזמן בפתאומיות לתחנת המשטרה ומואשם במעשה שאירע חמש, שש, שבע שנים ואפילו הרבה יותר אינו מסוגל למצוא אליבי אמין לאחר כל כך הרבה שנים ואינו יכול למצוא תימוכין באנשים קרובים שעדותם אמורה להיות אמינה לאחר כל כך הרבה זמן. כך גולש העניין ל"מילה כנגד מילה" ובפועל השופט מכריע לפי מידת השכנוע שהצדדים הציגו בפניו.

במקרה של משה קצב נטען על אונס אחד או שנים שאירעו תשע שנים קודם. אומנם נשמרו יומנים וקטעי שיחות, אך כיצד ניתן לסמוך על זיכרונם של אנשים כעבור כל כך הרבה שנים.

אהוד פרלסמן מציין כי הנאנסת זכרה בפרוטרוט את מעשה האונס אך לא זכרה הרבה דברים אחרים שאירעו באותו זמן. יש עדויות של אנשי האבטחה. האומנם הם זכרו היטב את אירועי אותו היום כעבור תשע שנים בעדות בשבועה בבית המשפט? קשה לי מאוד להאמין.

כאשר גורמי האכיפה האמינו כי בידם עדות מוצקה של המתלוננת הראשונה ( א' מבית הנשיא) הם לא התייחסו ברצינות למתלוננת (א' משרד התיירות) על אונס מלפני תשע שנים. אך כאשר העדות הראשונה התנפצה לרסיסים פתאום צף האונס הישן כעדות מובילה.

וכך נקלע משה קצב לאש צולבת של תקשורת עוינת במיוחד וגורמי אכיפה רודפי כותרות מצד שני ונפל חלל.

אני מאמין שרצח האופי הציבורי שנעשה לו על-ידי התקשורת מנע מהשופטים כל שיקול דעת ענייני.

מצד שני אישום על מעשה שנעשה תשע שנים קודם שולל מהנאשם כל הגנה סבירה.

אלו הנקודות שצריכות לעמוד לזכותו של משה קצב אפילו אם נקבל את ההנחה שהוא אכן ביצע את המעשה.