אחת מן האקסיומות המקודשות היא כי מדינות דמוקרטיות אינן נלחמות האחת בשניה, אלא מלבנות את החיכוכים ביניהן במשא- ומתן. מדינות דמוקרטיות מחוייבות להסכמים שביניהן, גם כאשר הממשלה שחתמה על הסכמים היא נחלתה של ההיסטוריה. בריטניה מסרה לסין את הונג קונג כעבור מאה וחמישים שנה מתאריך החכירה. ישראל מכבדת חוקים ותקנות מימי המנדט הבריטי. הקונגרס האמריקני מחויב להצהרות בנות מאתיים שנה ויותר.
יוצא מכך שמדינות דמוקרטיות יעדיפו לנהל משא-ומתן עם מדינות הדומות אליהן בהשקפתן, וימנעו ממשא-ומתן עם מדינות רודניות מסתבר כי ההיפך הוא הנכון. מדינות דמוקרטיות ונציגיהן המוסמכים ששים לנהל משא-ומתן עם מדינות רודניות על כל נושא ועניין. מדינות אירופה מנהלות משא-ומתן עם אירן בנושא הגרעין. ארצות הברית מעלה על נס את פקיסטאן המונהגת בידי חונטה צבאית ומתחמשת בגלוי בנשק גרעיני ואמצעי שילוח של נשק גרעיני. כל העולם מתחנף לערב הסעודית ומשפחת המלוכה הרודנית. בריטניה הגדולה חתמה הסכם עם הרודנות הגרמנית. נציג האו"ם מתפלש בעפרו של נשיא סוריה ורמזיו המשתמעים לכל פנים. בכל מקרה ומקרה ספגה הדמוקרטיה סטירת לחי מצלצלת מידי הרודן ובעקבות ההסכם תמיד באה המלחמה או הנפילה או הבגידה.
מדוע, אם כך, נוהות המדינות הדמוקרטיות אחרי הרודנים? לדעתי בשל שתי סיבות לדבר. האחת, מנהיגי המדינה הדמוקרטית בסתר ליבם מקנאים ברודנים אשר זמן שלטונם איננו מוגבל, ושליטתם היא ללא מצרים. הרודנים לא נאלצים להתחשב לא בדעת הקהל, ולא באנשי המוסר, ולא בפרלמנט, ולא בממשלת הבובות שהם מקימים. העיתונות הינה שופרם הנאמן, וכל ביקורת נקברת, או שהמבקר עצמו נעלם. אמר הפתגם כי הכח משחית, וכח מוחלט משחית באורח מוחלט. ואכן, כל הרודנים מושחתים עד היסוד. המנהיגים הדמוקרטים אשר מרגע היבחרם לתפקיד נלחמים להיבחר מחדש, ואשר למראית עין כל מטרת הקהל היא להוריד אותם מאיגרא רמה, וכי במקום להיות חופשיים לעשות, הם מוגבלים על כל צעד ושעל בחרצובות הדמוקרטיה מביטים על הרודנים בקינאה שהיא רק מעט מסותרת. ולכן, במקום לנהוג ברודנים בבוז הראוי, הם מעתירים עליהם כבוד מלכים. ערפאת בצרפת ובאו"ם, מושרף בארצות הברית, ההתרפסות בפני הנסיכים הסעודים, כבוד מלכים למלך חוסיין, וטיפוח הרודנים של דרום אמריקה.
שנית, עם רודנים קל לעשות עסקים. אפשר לסגור עניין בצ'יק-צ'אק. אפשר לשחרר אסורים, לחתום הסכמים ראוותניים (כדוגמת סכר אסואן, אסון אקולוגי בסדר גודל עולמי) וביחד אתם לזכות בכבוד ויקר. אין צורך בדיונים, בהתחשבות בדעת הקהל והמפלגה, אין צורך באישרורים מסובכים, אפשר להוסיף נספחים סודיים כהנה וכהנה. אפשר להעביר שלמונים לחשבונות סודיים ולהשיג תמיכה עקיפה במאמצי הבחירות הבעיה בהסכם עם רודנים נעוצה בעצם היותם רודנים ואדונים לגורלם, הם יכולים לשנות את דעתם, או לחזור לסורם, בכל עת שיחפצו. שום הסכם איננו מחייב אותם. אירן מסכמת עם אירופה על הפסקת הפיתוח הגרעיני ובה בעת ממשיכה להפעיל צנטריפוגות לסרכוז חומר גרעיני. הנציג הסעודי מפזר שלמונים וחיוכים בוושינגטון ובה בעת מממן את המתאבדים של מוחמד עטא. ראש ממשלת בריטניה הגדולה חוזר עם הסכם ביד וזוכה למלחמת בזק המדרדרת את העולם כולו אל תופת המלחמה העולמית ושואת יהודי אירופה. ממשלת ארצות הברית תומכת במשטר רודני בוויטנאם ומדרדרת את המדינה לזרועות הקומוניזם הרצחני.
האם למדה ישראל מן השגיאות של המדינות הדמוקרטיות, מן התוצאות האסוניות של הסכמים עם רודנים? לא מיניה ולא מקצתיה. דברי ימי ישראל רצופים בנסיונות חוזרים ונשנים לנהל משא-ומתן עם רודנים ורודנויות למרות שכל אחד ואחד מהם הסתיים במפח נפש וברצח עם רב.
השיא של האשלייה העצמית שבחתימת הסכם עם רודן, הוא הסכמי אוסלו אשר חלקו של הרודן הערבי בו היה כי יפעל באורח רודני, בלי בג"צ ובלי בצלם, כדי לעשות עבור מדינת ישראל הדמוקרטית את העבודה המלוכלכת של מיגור החמאס. את התוצאות כולנו יודעים.
ועתה, הסיבוב הנוכחי של ריקוד הטנגו עם הרודנות. לפתע פתאום פורח אביב היחסים עם הרודנות שממערב, הלא היא מצריים. הרודנות אשר אסרה אזרח ישראלי על לא עוול בכפו במשך שמונה שנים, התרצתה ושילחה אותו לחופשי ובעקבות הנדיבות המדומה הזו שוב נפרצים כל מחסומי ההגיון. הנהייה אחרי הרודן, זה שבהבל פיו מכניס ומוציא, אוסר ומשחרר, מתחילה מחדש. לפתע נשכחים שופרות השטנה האנטישמיות המריעים יום יום למתאבדים הרוצחים, והכל בעידוד ובהסכמה של הממשל הרודני. נשכחו הנרצחים התמימים בסיני. נשכחה המלחמה העקובה מדם שמנהלת הרודנות המצרית בנו דרך שלוחיהם ברצועת עזה, דרך אספקת הנשק וחמרי החבלה דרך רפיח המצרית. נשכחו הברחות הנשק והבשר הלבן דרך סיני שתחת שליטת הרודנות המצרית. שיא השיאים של ההתבטלות בפני הרודנות הוא יצירת התלות של אספקת חשמל בישראל בשדות הגז של הרודנות, מעשה איוולת שלידתו בשחיתות שלטונית וסופו האפלת מדינת ישראל בעת מלחמה והמלחמה בוא תבוא. הרודנות המצרית לא מוותרת על שאיפתה להיות הגורם המוביל בעולם הערבי, להיות החליפות של העולם הערבי. עתה משמוגר המתחרה הגדול על החליפות, זה שבבגדד, ישנו רק גורם אחד המעכב את מימוש השאיפה הזו, והיא הדמוקרטיה הישראלי-יהודית. מצריים איננה מוותרת על שום אמצעי לפגוע בישראל, להחליש את ישראל, לחמש, לאמן ולתמוך בישות הערבית המנהלת מלחמת התשה ורצח עם כנגד ישראל. מצריים מראה את הדרך לכל מדינות ערב כי הסכם שלום עם ישראל משמעותו שטח שהינו יודן ריין. מצריים היא בית החרושת העיקרי לפרסומים אנטישמיים מקונטרסים לספרים לטלוויזיה וקולנוע. וכאשר תהיה ההזדמנות, כאשר יהיה הרושם שישראל נחלשה מספיק, תשמח מצריים להשתתף באיטבח-אל-יהוד.
מילת המפתח ביחס לרודנים ומדינותיהם היא הינתקות. הסכמים הינם חסרי תועלת וחסרי בסיס. כל פעולה של המדינה הדמוקרטית צריכה להיות מבוססת על האינטרסים שלה בלבד ללא תאום עם המדינה הרודנית. מדינת ישראל צריכה לבחון את הסכמי העבר עם הרודנויות בבחינת חשדהו וחשדהו. כל הצהרה של הרודן צריכה להיות מגובה במעשים, והתגובה הישראלית מכוונת למעשים בלבד, ולא להצהרות. כל עוד ישנה תובלת אמצעי לחימה באזור החיכוך של ציר פילדלפי הרי שההגנה היהודית לא צריכה להתחשב במגבלות הגבול. כל עוד שופרות התעמולה של ברודנות המצרית שופכים את זוהמת האנטישמיות לחלל האויר, אין מה להשיב במילות שלום. כל עוד החיזבאללה פועל בגלוי מלבנון תחת המטרייה הסורית, אין להתייחס כלל לפודל האו"מי של הרודן הסורי. כל עוד מפקדות הטרור פועלות בגלוי מעמאן, אין לעשות דבר כדי לשמר את שלטונו המושחת של המלך ההאשמי המונע מן הרוב המכריע של המדינה ליהנות מן הדמוקרטיה. הדמוקרטיה, שלטון העם היהודי בישראל, חייב להיתנתק מן הנורמות של הרודנויות הערביות, לכל סוגיהן, כולל זו של הראשות הפלשתינית, ולא להתפתות לסגור עניין או לסכם הסכמים עם אף אחת מהן.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
