התורה נגד המדע (ל')

דיברנו בפרק (כ"ט) שעבר על המחלה הממארת שמכריעה בסופו של יום את האדם. בערבית, השפה העשירה הזאת, נהוגה האִמרה הזו: הרבה סיבות ועילות יש למוות אך המוות עצמו נותר אחד. אני חוזר עם האִמרה הזו אל היריד שלנו ואל הצופה- רגע לפני נטישתו את הגוף. הוא חש ריקנות תהומית לאחר יום מפרך שבסופו ראה את הריקנות בהתגלמותה: הוא עמל על דברים יקרים אך ברובם ריקים מתוכן; הכסף שלו איפוא היה למעות חסרי ערך. הוא קנה את החומר באשר הוא חומר- ביוקר, ובמקום לשמש אותו ולפרוץ דרכו את המרחב-החומר הציר את צעדיו והגבילם; והדברים נכונים גם למרכבתו, לגוף החומרי והמוגבל שקנה אותו תא אחר תא.

הצופה עמד על ההערות הללו בסוף היום והבין אותן לעומק עד לכדי ייאוש. מעל לכל, והוא עדיין בסוף היום, הוא חש באשליה שהתנפצה לו באחת בפרצוף; אשליית הדהירה שלוחת הרסן, אשליית החיים, הפירות... הכל התנפץ לו בפרצוף והוא עמד כאמור על תופעת האשליה וסיכמה ברורות: כל היום שעבר היה וואחד אשליה שלא הייתי חוזר עליה לעולם; אשר על כן הריני להשבע כי למחרת בבוקר אחזור עם מרכבה חדשה ומצוחצחת, והפעם ליום כיף אמיתי מבלי רגע של ריקנות.

ובכן הצופה חוזר לסביבתו, כלומר לאותו המעמד הקבוצתי וכמובן לאותו המעמד האישי, אם היה קמצן הוא ימשיך להיות קמצן גם ביום השני, ואותות הקמצנות יתחילו להכות שורשים גם בילד שלא אוהב לשתף ילדים אחרים בצעצועיו... אם היה נדיב גם הילד יהיה נדיב ויציע את חצי השוקולד לחברו. אני משתמש ב-היה ויהיה אולם המדובר בתקופה אחת לכל דבר ועיקר, וכפי שהזכרתי- הצופה ומעודו אינו סר מן העולם כי העולם נגזר מקיומו; אין ליקום משמעות בלעדיו.

וכמובן בתקופת המעבר הצופה יכול לעבור עם הקרון שלו ממסילה למסילה, מקמצן לנדיב ולהפך או ממקל רזה לעץ שמן ולהפך, כל המסילות פתוחות לפניו לכל הכיוונים ומעמדו האישי משתנה בפועל מתקופה לתקופה ומיום ליום, אולם מעמדו הקבוצתי נותר בעיניו- ואינני מתכוון למעמד הקבוצתי של משפחה, לאום, או של צבע עור... אין ספק שהצופה מקפץ גם על מערכת המסילות הזו ועובר ממשפחה למשפחה ואף מקבוצה לקבוצה, אולם כוונתי היא למעמד הקבוצתי המשותף שכל קבוצות הצופים נמצאות תחתיו כולל קבוצות החיות והחרקים והחד-תאים. זה המעמד שכל הצופים כפופים לו וכלואים בתחומו, וזה החומר והכוחות הנגזרים ממנו שהם מקור מוגבלות הצופים באשר הם, ולכן המעמד המשותף הזה הוא גם המעמד הנחות ביותר שהצופה, באשר הוא, הלך ברגליים יציבות אליו כי התעצל להמשיך ולדהור במרחב המציאות וביקש להסתפק בהישג שקטף ולגדר אותו; לשמר אותו ולשמור עליו. כך נוצרה אשלית המציאות "העומדת" של החומר, הנמצא לדידנו במצב מנוחה עד שהכוח יכופף אותו.

אם כן, הצופה באשר הוא מקפץ להנאתו או לחלופין לדאבונו בין הקבוצות ואפילו בין תתי הקבוצות והאוסף שלהן. בתמונה המורחבת של יום השישי, מציעה התורה להציץ בתמונה נדירה בה צופה נודד מקבוצה לקבוצה עד שמגיע אל קבוצת הטרף התקיפה מכולן- היא קבוצת האדם. כלומר אותו הצופה שנודד מהחיה לאדם- יכול לקחת גם את הכיוון ההפוך, המסילות פתוחות לפניו לאורכן ולרוחבן ולכל הכיוונים האפשריים, וכן הוא מקפץ עליהן אך במסגרת המכנה המשותף הנמוך ביותר שאינו יוצא ממנו, וכאילו התחייב לשוטט בתחום מסגרת המסגרות הזו.

הדינמיקה הזו של תנודות הצופה במסגרת המוגבלת שהתבצר בתוכה- חושפת צופה שדורך למעשה במקום מבלי היכולת להבקיע את מרחב האינסוף, וזה כנגד התכונה המבטא את נטייתו הטבעית להרקיע שחקים, לדהור במרחב מבלי לעצור... ואומנם הוא עובר מסילות ומחליף מרכבות מבלי לעצור לרגע, אולם ולמעשה הוא לוקה בתסמונת הדיסק שנתקע: נוסע ליריד, עורך קניות, חש ריקנות, בעקבותיה עייפות, מסיים את היום, מחליף מרכבות, מתחיל יום חדש ומסיימו ושוב מתחיל ומסיים ומתחיל... והוא שאמרתי- תסמונת הדיסק שנתקע. את ההבטחה האישית לעבור בחברת המרכבה המצוחצחת ליום כיף אמיתי מבלי רגע של ריקנות- אף פעם לא קיים, ולמעשה הוא מתרחק ומתרחק מהתכונה המקורית שלו היא: "הצפייה"; הדהירה משולחת הרסן ביקום לינוק את סדרותיו.

עמדנו לעיל על התכונה שבגינה הצופה לקה בתסמונת הדיסק התקוע, היא היא תכונת העצלות שמתבטא "בגידור ושימור ההישג", דבר שהביא בעטיו את הזיית "המנוחה" של החומר ואת אשליית המציאות "העומדת" (אחרת לא היה את מי לשָמֶּר) המשתנה מעת לעת, מציאות שהורידה באחת את מעמד הצופה למקום הנחות והמוגבל ביותר, כאשר כל הצופים באשר הם שותפים כבר לצורך לשרוד במתחמם המוגבל שהלך וסגר עליהם עד שאיים על המשך קיומם, והעמיד אותם בפני מבחן השרידות וניטרול האיום.

ציינתי לעיל כי אם ללכת ע"פ ספר ההגיון והשכל הישר, תכונת העצלות שהצירה והגבילה את צעדינו- לא אמורה להשתתף במשחק כי מקומה על המגרש נעדר במקור, וכי לצופה באשר הוא תפקיד אחד ויחיד ביקום והוא לצפות בו, היינו לחוש את היקום, לגלוש במתחמו, לדהור בו, ולמה להתעצל איפוא... אולם נעלם מאישון עינינו הנתון המכריע בתמונה הזו: הכיצד הצופה יצפה ביקום אם אינו יודע לאסוף את התמונות הנצפות ולהגיע איתן למציאות שלו? הכיצד יצפה ביקום ואי-ידיעתו זו הינה ברמה הטכנית גרידא.

הדמות האנושית היא התחנה האחרונה שממנה יוצא הצופה מכל המחסומים והמגבלות - בצאתו אל המרחב חסר המגבלות, אך הדמות הזו אינה מסוגלת להוציא את התכונה המניעה אותה לפרוץ את המרחב ולגלוש בתחומו כי אינה מכירה את המציאות ברמה הטכנית, אינה יודעת לגלוש ברמה הטכנית, והכיצד נראה אותה משתתפת במרתון אם אינה מכירה את המסלול שרצים עליו?

נוצר איפוא שטח-מת המפריד בין הצופה לבין נטייתו הטבעית, וכאן בשלב הזה נכנסה התורה בשביל לרצף את השטח-מת ולחבר שוב את הצופה עם נטייתו הטבעית. התורה נכנסה בנוקדה הזו בשביל לכסות את הצד הטכני הזה ולענות עליו. אינני מאמין בזאת... אני קורא ורואה באישון עיני.

קיום הצופה אינו נגזר מכוח האמונה, ומציאות החומר הדומם שהצופה יונק בתמונות נבדלות - אינה מצוצה מעולם התאוריות והאמונות. נכון לציין כי הדברים הנאמרים מחייבים הם ונגזרים מתוך המציאות. נאריך בזאת בפרק (ל"א) הבא.