כאשר עלה הרב יהושע לייב דיסקין מבריסק לירושלים בשנת 1877, הוא הגיע עם מרץ רב והחל מתבונן בעין חודרת על המתחולל ביישוב היהודי. כעבור מספר חודשים ניגש לרב העיר, ר' שמואל מסלנט, שכיהן בתפקידו קרוב ל-70 שנה, ובידו שורה של תקנות שהציע להנהיג בחיי הציבור. הרב סלנט, שנודע בפקחותו העצומה, עיין בתקנות ואמר לרב דיסקין: "תקנות טובות מאוד, אבל חסרה כאן תקנה עקרונית אחת". שאל הרב דיסקין: "מהי?". השיב הרב סלנט: "שאדם העולה לירושלים לא יתקין תקנות בטרם יתגורר בה לפחות שנתיים".

אני אוהב להצביע בבחירות וגם השבוע מילאתי את חובתי האזרחית. אלא שבבחירות לראשות עיריית תל אביב עשיתי דבר שאני לא אוהב: שמתי פתק חלק, במקרה הזה – פתק צהוב. לא יכולתי להצביע בעד רון חולדאי המודיע בריש גלי שיאפשר חילול שבת בלתי חוקי, ולא יכולתי להצביע בעד ניצן הורוביץ שהוא אנטי-דתי מוצהר.

הבעיה שלי היא ששום אישיות רצינית לא התמודדה על ראשות העירייה. דומה שכולם השלימו עם שלטונו של חולדאי בעיר ואיש לא רצה לרוץ נגדו. וזה מדאיג. מדובר בעיר השנייה בגודלה בישראל, לב המטרופולין הגדול ביותר, המרכז העסקי והפיננסי של המדינה – ובכל זאת לא מצאו המפלגות הגדולות מי שירצה לעמוד בראשה. אי-אפשר לייחס את זה לכוחו של חולדאי, כי מועמד רציני שהיה בונה את עצמו לאורך הזמן, היה יכול להתמודד מולו. אין זאת אלא שבעיות השלטון המקומי לא מעניינות פוליטיקאים מהשורה הראשונה, לכן הן נותרות לעיתים קרובות בידי פוליטיקאים מהשורה השנייה – ואת התוצאות כולנו רואים.

הכל מדברים על בעיית הדיור וכולם מפנים את האצבע המאשימה כלפי הממשלה, ולכן כולם שוכחים עוד גורם חשוב ביותר: הרשויות המקומיות. הן אלו המעניקות היתרי בנייה וקובעות מה ייבנה היכן. לכן, הן אלו שיכולות בצורה הכי קלה והכי מהירה להביא לבניית דירות קטנות ועממיות ולהקים מיזמים של דיור להשכרה. אז למה הן לא עושות את זה? כי כולן רוצות אוכלוסיות חזקות שירחיבו את הפעילות הכלכלית וישלמו יותר ארנונה. וכך הערים החזקות נעשות חזקות עוד יותר והיישובים החלשים נעשים חלשים עוד יותר, ובתווך נותרים מאות אלפי ישראלים בלי סיכוי להגיע לדירה משלהם.

זוהי בדיוק הנקודה בה צריך השלטון המרכזי להתערב. חובתה של הממשלה להסתכל על טובת המדינה בכללותה, בניגוד לרשות מקומית המסתכלת רק על השטח המוניציפלי שלה. ולכן, חובתה של הממשלה להכתיב לרשויות המקומיות מינימום של בנייה בסטנדרטים שיאפשרו לציבור הרחב לקנות ולשכור דירות. מן הסתם צריך בשביל זה שינויי חקיקה; בסדר גמור, בשביל זה יש כנסת. מן הסתם ראשי רשויות וקבלני קולות יזעקו חמס; בסדר גמור, בואו נראה מי מוכן לעשות את המעשה הנכון מבלי להיכנע לסחטנות אישית ופוליטית.

בעצם, התקווה שהבעתי בפיסקה הקודמת היא תמימה לחלוטין. אם יש לשלטון המרכזי לדורותיו מדיניות אחידה כלפי השלטון המקומי, זוהי מדיניות של חוסר התערבות. מבקר המדינה, יוסף שפירא, עמד על כך בהרחבה בדוח שפרסם לפני כחצי שנה, והצביע על אדישותה של הממשלה – ובמיוחד על זו של משרד הפנים – כלפי המתחולל ברשויות המקומיות. מחדלים אלו, קבע שפירא, הם גורם מרכזי לכך ששוב ושוב מגיעות רשויות מקומיות לסף קריסה ורק אז נזכר משרד הפנים להשתמש בכלים שבידיו. במקום להכות בפטיש קטן של אורתופדים, נאלץ המשרד במקרים אלו להשתמש בפטיש של 5 ק"ג.

זמן קצר לאחר פרסום הדוח שאלתי את שר הפנים, גדעון סער, מה הוא מתכוון לעשות בנדון. תשובתו הייתה: "נלמד את הדוח". בשביל מי שהיה שר החינוך, נראה שעקומת הלימוד של סער היא איטית מאוד, שכן אחרי חצי שנה לא שמענו על שום צעד שמתכוון משרדו לעשות כדי לשנות את מדיניות-האין-מדיניות הזו. זה רק מבטיח, שלא משנה מי יעמדו בראש חלק ניכר מן הרשויות המקומיות; הבעיות יימשכו ומן הסתם יחמירו.

נדמה לי שאין דבר מעצבן יותר בערי ישראל מאשר התחבורה. נסיעה באוטובוס מביתי ברחוב בלוך לאזור מגדל שלום יכולה לקחת חצי שעה. נסיעה בירושלים מהתחנה המרכזית לארכיון המדינה שבשכונת מקור חיים היא עסק של 40 דקות לפחות. כל אחד מכם יכול לתת עוד המון דוגמאות, בין אם מדובר ברכב פרטי ובין אם מדובר בתחבורה ציבורית.

כל הפתרונות שעליהם (בעיקר) מדברים ו(קצת) עושים, הם בבחינת אקמול לקדחת: אולי יפחיתו את הכאב, אבל שום דבר מעבר לכך. הפתרון האמיתי הוא לסגור את מרכזי הערים בפני רכב פרטי של מי שמתגורר מחוצה להן ("תוכנית סינגפור"). בתל אביב, למשל, כשני שלישים מהמכוניות שייכות למי שמתגוררים בערים אחרות. אם המכוניות הללו לא יוכלו להיכנס העירה, כולם ירוויחו: תושבי תל אביב יוכלו לנוע במהירות בכבישים תמורתם הם משלמים, ומי שמגיעים מחוץ לעיר ייהנו מתחבורה ציבורית משופרת ומהירה בהרבה. וזה כמובן נכון לגבי כל הערים, ודאי הוותיקות והצפופות שבהן.

למה זה לא נעשה? כי זה מצריך חשיבה מחוץ לקופסה, תכנון מקיף ואכיפה קפדנית – שלושה מרכיבים שהשלטון בישראל בכלל, והשלטון המקומי בפרט, לא משופעים בהם. אז כולנו נמשיך לאבד מאות ואלפי שעות מדי שנה בפקקים, זיהום האוויר יחמיר והעצבים שלנו ימשיכו להישחק. העיקר שלנבחרים שלנו יש רכבים צמודים ומקומות חניה מובטחים.

המאבק בין משה ליאון לניר ברקת הביא לדוא"ל שלי (ואני בכלל תל אביבי) ביטוי בולט למגמה מסוכנת המשתלטת על הרחוב הדתי-לאומי: צייתנות עיוורת לרבנים בעניינים שאינם הלכתיים.

תחילה הגיע מסר מלשכתו של הרב דוב ליאור (שהוא הרב של קריית ארבע), אשר הכחיש שהוא תומך בליאון. בסופו נאמר: "ויראי ה' בכל קהילה ובכל אתר יעשו על-פי עצת מורי ההוראה ותלמידי החכמים המוסמכים בכל אתר". מחנה ליאון שלף בתגובה את הרב אלישע וישליצקי (שהוא לפחות ירושלמי), אשר פתח את דבריו במילים "נשמע לקול רבותינו ונבחר ראש עיר". התופעה הזו, של עדר שהולך ללא פקפוק אחרי רבנים, ייחדה במשך דורות את הציבור החרדי, והנה מתברר שכחלק מההתחרד"לות – היא מגיעה גם לציבור הדתי.

זה לא עניין סמנטי, זה לא עניין שולי, אלא אחד הדברים המבדילים בצורה הברורה ביותר בין חרדים לדתיים. אצל החרדים מדכאים חשיבה עצמאית, והתוצאה הניכרת לעין היא שקיעה של חלקים ניכרים מהם בדפוסי חיים שאבד עליהם הכלח. הציבור הדתי מעודד לחשוב ולשאול – וממילא גם ליצור ולהתקדם. אם הרבנים ישתלטו על השיח הציבורי והפוליטי של הציבור הדתי, התוצאה עלולה להיות נסיגה ושקיעה, לצד הסתגרות והתבדלות. מה שמתחיל בבחירות לראשות עירייה, יכול להגיע מהר מאוד לשלילת הבחירה החופשית בכל תחומי החיים – בניגוד גמור לעקרונות היסוד של היהדות.