השופטת: הרשמת הבכירה ענת דבי, בית משפט השלום בהרצליה

המועד: יום שלישי, 10.12.13, שעה 08:30

הנושא: דיונים מקדמיים

השעה שבכותרת מטעה, כי ענת דבי נכנסת לאולם רק ב-09:10, ללא כל הסבר או התנצלות. "זה אף פעם לא מתחיל לפני 9", אומר לי עורך דין המופיע בפניה לעיתים קרובות. דומה שכך גם אצל עמיתיה באולמות הסמוכים: לפי מספר האנשים שבמסדרון, אף דיון לא מתחיל בזמן.

לדבי יש יום של תאונות דרכים, הראשונה שבהן - בין רכב פרטי למשאית. היא מקדמת בברכה ובחביבות את התובע והנתבע, מביטה בהם בזמן עדויותיהם, רושמת לעצמה כמה נקודות וגם עוקבת אחרי רישום הפרוטוקול - הכל בצורה נינוחה ויעילה. שאלותיה ממוקדות מאוד, וכאשר אחד מהם לא עונה לעניין - היא מתערבת: "השאלה מאוד פשוטה - מאיזה מרחק ראית את הרמזור הירוק? הכי פשוט". ועל תשובה ארוכה מדי היא מעירה: "הבנתי, הבנתי, הבנתי, לא צריך להאריך".

דבי גם מונעת חיכוכים מיותרים. תחילה היא מעירה לבא-כוחו של התובע לבל יתווכח עם הנתבע, ואז היא פונה אל האחרון: "אתה לא צריך להתווכח עם עורך הדין. שואלים אותך - תענה!". את פסק הדין נותנת דבי במקום, תוך שהיא דוחה את גירסת הנתבע ומחשבת במהירות את הסכום שעל חברת הביטוח שלו לשלם. ניכר שדבי קלטה במהירות רבה את הפרטים וההשלכות, חישוביה בהירים וברורים, והיא אף חוזרת לרגע אחורה כדי לפצל לשניים משפט שיצא ארוך מדי.


"תקשיבי לשאלות שלי"


גם בתיק הבא מפגינה דבי חביבות, שהיא חיונית אל מול מי הצדדים שאינם רגילים להתייצב בבית משפט. התובעת מראה את התמונות, אך דבי מבקשת: "בואי תתקרבי, בבקשה. כשאת מראה לשם, זה לא נותן לי כלום". כאשר התובעת לא ממש עונה לשאלות בא-כוחה של הנתבעת בנוגע למעשיה מיד לאחר התאונה, דבי מתערבת: "נשאלת שאלה ספציפית: ברגע שזה קרה, עשית משהו? את התחושות שלך אני מבינה ואין כרגע צורך להרחיב. אני רוצה להבין איך קרתה התאונה. תקשיבי לשאלות שלי. תיארת טוב מאוד".

עם תום עדותה של התובעת, דבי שוב מפגינה את התפיסה המהירה שלה ואומרת לבא-כוח הנתבעת: "אני חושבת שלא צריך להמתין לעדה שלכם". היא פונה לבא-כוחה של התובעת: "אדוני יסכים לדחיית התביעה ללא הוצאות. יש כל כך הרבה סתירות בגירסה שלה, היא לא הגיונית". דבי מסבירה למה היא מתכוונת, ומוסיפה שאינה סבורה שחקירה נגדית של הנתבעת תשנה את התמונה. "לא חבל על הזמן?", היא ממשיכה. "יכול מאוד להיות שהזמן הזה יעלה הוצאות אחר כך. אני חושבת שזה מאוד הגיוני מה שאני אומרת".

עורך הדין של התובעת לא מוכן לוותר בקלות: "אני יוצא מתוך הנחה שגבירתי לא נעולה". דבי מחייכת: "ודאי שלא. כבר קרה שדברים התהפכו לגמרי. קורה שאני בטוחה בדבר וזה מתהפך לגמרי". עורך הדין: "שגבירתי לא תכעס עלי". דבי: "חס וחלילה". הנתבעת טרם הגיעה, בא-כוחה טוען שהיא נתקעה עם הילדים. וכאן נפתחת שיחה משעשעת.

דבי: "לכולם יש ילדים". עורך הדין: "אני פעם הבאתי אותם". דבי צוחקת: "זה נחמד, שיראו את העבודה של אבא. אני זוכרת, הם התנהגו יפה". עורכי הדין מחליפים חוויות ומספרים מה קורה כאשר נשותיהם רוצות לבוא לדיון; אחד מהם אומר שזה סתם ילחיץ אותו. דבי מסכימה איתו: "יש בזה משהו - כשמשפחה נכנסת לאולם, מרגישים אחרת".

עורך דינה של הנתבעת מספר שפעם הוא היה מוזיקאי, וכאשר אשתו באה להופעה - הוא שכח את כל התווים. דבי שוב צוחקת: "טוב שהיא מאחרת, עכשיו אני שומעת דברים מעניינים". כעת השיחה עוברת למוזיקה ודבי מתעניינת: "זה דברים שאתה כותב? איזה יופי. איזה סגנון זה?". עורך הדין מסביר שזה כמו סיימון וגרפונקל, ודבי מזהירה בחיוך: "שלא תגמרו כמו סיימון וגרפונקל, שכבר 50 שנה לא מדברים".


"ההפרש לא מצדיק עוד הוצאות"


בינתיים הגיעו הצדדים בתיק אחר ודבי חוזרת מיד לעניינים. "המחלוקת היא בעצם רק על הנזק", היא מראה שהתכוננה היטב. "יש לכם שמאים? איך אני אמורה להכריע בין שמאים? אני קראתי היטב. לפעמים אני קוראת חוות דעת ואני יכולה לתמרן ביניהן. כאן קשה לי לתמרן ולתת הצעה". עורך הדין של התובעת מציע להעביר את המחלוקת להכרעת הוועדה המייעצת של איגוד השמאים, ודבי מגיבה: "זה רעיון לא רע. זה משהו שלא בידיעה של בית המשפט".

עם זאת, לדבי יש עוד רעיון, אחרי שהיא שומעת שחוות דעת של איגוד השמאים תעלה 2,500 שקל: "ההפרש ביניכם הוא משהו כמו 8,000 שקל - אולי שווה לכם לחלק את ההפרש ביניכם. זה גם להיות פרקטי". היא מסבירה את הצעתה, ועורך הדין של הנתבעת אומר שאמנם כבר ניהלו מו"מ, אך אולי יצטרכו את עזרתה. דבי: "בבקשה. ההפרש לא מצדיק עוד הוצאות. אני בטוחה ששניכם משוכנעים שאיגוד השמאים יסכים איתכם".

עורך הדין של התובעת: "חברי עשה עבודה מצוינת והוציא ממני דברים שאף אחד לא היה מוציא". דבי מחייכת: "עכשיו מתוך הערכה הדדית תצאו החוצה. זה לא יכול להיגמר עכשיו בשום צורה אחרת". השניים מבקשים שדבי תסייע כבר עכשיו, היא כמובן מתגייסת ונרתמת גם לפתרון המחלוקת בשאלה כיצד לקזז את המע"מ. אחד מהם רוצה את הסכמתו של הלקוח לפני שיתקדם, ודבי כמובן נעתרת: "בסדר גמור, שתהיה רגוע עם הלקוח".

תוך כדי הדיון נכנסת לאולם קבוצת תלמידים וכעת דבי מתפנה אליהם: "איזו כיתה אתם? יש לכם שאלות? אני בטוחה שלא הבנתם שום דבר ממה ששמעתם". היא מסבירה בלשון מובנת ובחביבות מה התרחש. אחד התלמידים שואל משהו אבל לא ממש מקשיב, ודבי מגלה כישורים של מורה: "בחורצ'יק נחמד, אתה שאלת - אני עונה לך, לפחות תקשיב".


"את מדברת עם בעלך לפעמים?"


השיעור נקטע כאשר הנתבעת מהתיק השני מגיעה סוף-סוף בשעה 10:05, וכאן דבי מראה שהיא יודעת להיות תקיפה כאשר יש צורך בכך: "גבירתי, יש הסבר למה בית המשפט מחכה שעה וחצי?". הנתבעת טוענת שקיבלה רק באותו בוקר את ההודעה שעליה להגיע, אך דבי לא קונה את זה: "זה לא מה שנמסר לי. נאמר לי שזה עניין עם הילדים".

עורך דינה של הנתבעת מראה לדבי שהוא אכן הודיע למרשתו מראש על הדיון, ודבי פונה אליה: "מ-26 בנובמבר את יודעת שאת צריכה להגיע". עורך הדין מציין שכל שיחותיו היו עם בעלה של מרשתו. דבי: "את מדברת עם בעלך לפעמים?". הנתבעת: "ודאי". "הוא מסר לך שאת צריכה להגיע?". הנתבעת: "לא". דבי: "מעניין".

אחרי כל זה, הנתבעת עולה על דוכן העדים ומספרת כיצד אירעה התאונה, תוך שהיא מציינת שבעלה היה איתה ברכב. "הוא למטה, מחנה את האוטו", היא מוסיפה. דבי בציניות: "נוכל לשאול אותו מה הוא יודע על היום". אך אחרי שהעדות מסתיימת, אומרת דבי שלמעשה אין צורך בעדות הבעל, כי היא יוצאת מתוך הנחה שהוא יגיד בדיוק את מה שאמרה אשתו.

דעתה של דבי על התביעה לא השתנתה והיא מציעה לעורך דינה של התובעת שימשוך אותה: "הגירסה שלה כל כך בעייתית". הוא מבקש בכל זאת פסק דין קצר, דבי דוחה את התביעה ללא צו להוצאות, אך מתחילה לנמק: "שכן גירסתה של התובעת אינה הגיונית". עורך הדין מנסה כעת לשכנע את דבי להפסיק את ההנמקה ושניהם מחייכים. דבי מסבירה שאם כבר התחילה לכתוב - היא לא תפסיק באמצע; אגב כך היא שוב מפגינה את תפיסתה המהירה.

השורה התחתונה: ניהול הדיונים יעיל מאוד. דבי מוכנה היטב וקולטת במהירות הבזק את הגרסאות ואת משמעותן. היא מאזנת בצורה נכונה בין חביבות לבין תקיפות. רק האיחור הניכר, שכאמור הוא כנראה אינו מקרה חד-פעמי, מקלקל את הרושם.

יעילות: 7.

מזג שיפוטי: 9.