רומן זדורוב הורשע בשנית, ובאותו יום התראיינה אמה של תאיר ראדה, ואמרה שהיא משוכנעת שזדורוב אינו הרוצח, ושהרוצח הגיע מהמעגל החברתי של בתה. בראיון זה ביטאה הגברת ראדה את השפל חסר התקדים בו מצוי אמון הציבור בפסיקתם של בתי המשפט, ובאמינותה של המשטרה.
מצידו השני של המתרס מצויים רבים המשוכנעים שבמשפט זדורוב שיתפה התקשורת פעולה עם עורכי דין רודפי פרסומת, וחוקרים תימהוניים, שהעלימו מעיני הציבור את הראיות הברורות והחד-משמעיות המוכיחות שזדורוב הוא אכן הרוצח, ובמאמר שפורסם באתר זה הצביע עורך הדין תומר שוורץ על חלק מראיות אלה.
כל מי שמשוכנע/ת שזדורוב אינו הרוצח, ושמערכת המשפט מצאה לה שעיר לעזאזל, אמור/ה להתמודד עם השאלה מדוע זרק זדורוב לזבל את המכנסיים שלבש ביום הרצח, עם השאלה כיצד ידע לומר לאשתו בערב בו בוצע הרצח "ילדה נפלה מאסלה בשירותים", כאשר ברור בוודאות שאיש לא אמר לו שתאיר ראדה נרצחה בשירותים, ובעיקר עם תשובתו למדובב ששאל אותו האם הוא בטוח שלא היה אונס: "כן. מהצד שלי לא". מומלץ לקרוא את מאמרו של שוורץ המציג לעינינו את התמונה מנקודת מבטם של המשוכנעים שזדורוב הוא הרוצח, ומי שרוצה לקראו, יכול/ה ללחוץ על
המילה הבאה: אולי.
אלא שדווקא מאמרו של שוורץ, שנכתב לפני שנתפרסם פסק הדין המשלים, מבהיר לנו שקשה לקבל כל מילה שכותב שופט כתורה למשה מסיני. וכך כותב שוורץ: "הקונספציה המשטרתית הראשונית היתה, כי הרוצח יצא מתא השירותים לעבר תא סמוך. שחזורו של זדורוב, אפוא, הפתיע את המשטרה ועמד בניגוד לסברתה. רק בחלוף ימים ממועד השחזור, נתגלו במשרדי מז"פ עקבות הנעליים על מכנסי הג'ינס של המנוחה, והינה באופן מדהים, ובהתאמה מלאה לשחזור, התברר כי עקבות הנעליים פונות לכיוון דלת היציאה." (כלומר, זדורוב לא יצא אל התא הסמוך, אלא פשוט התרומם מעל דלת תא השירותים אותה נעל, וקפץ החוצה).
ואילו בפסק הדין המשלים, שפורסם כאמור לאחר שפורסם מאמרו של שוורץ, כתב השופט בנימין ארבל, שתמך ללא סייג בהחלטתו המרשיעה של אב בית הדין יצחק כהן, את הקטע שלהלן (בעמוד 63 לפסק הדין): "בין יתר הראיות שהובאו במסגרת המבחנים החיצוניים להודיית הנאשם, הובאו גם הראיות הנוגעות לטביעות הנעל, בחוות דעתו של המומחה רפ"ק ירון שור, אשר נועדו להוות ראייה חיצונית לדבריו של הנאשם כי לאחר שהמית את קורבנו, הוא נעל את דלת תא השירותים, ויצא ממנו דרך חלקו העליון, הפתוח, תוך שהוא דורך בנעליו על הקורבן ומושך עצמו כלפי מעלה, ועובר לתא הסמוך שדלתו הייתה פתוחה... סימנים אלה מצויים על גופה של המנוחה המוטל על גבי האסלה, באופן שסביר כי אכן אדם - אשר חפץ לצאת מתוך תא השירותים על דרך של טיפוס על המחיצה אל תוך התא האחר - יניח את רגלו במקום זה על הגופה".
בהנחה הסבירה שעו"ד שוורץ יודע על מה הוא מדבר, ואכן במהלך השחזור קפץ זדורוב מעל דלת היציאה מהתא ולא מעל הקיר המפריד בין תא השירותים בו נרצחה תאיר ראדה לתא הסמוך, מומלץ למערכת המשפט להעסיק אנשים הבקיאים בחומר החקירה, דוגמת עו"ד שוורץ עצמו, שיעברו על פסקי הדין לפני פרסומם, ויעזרו למנוע את המשך תהליך הכרסום של אמון הציבור בשופטים.
אלא שגם עו"ד שוורץ אמור להתמודד עם עובדות הסותרות את אמונתו שזדורוב הוא הרוצח, שהבולטת שבהן נכתבה בהכרעת הדין הראשונה על-ידי אב בית הדין, השופט כהן, שכתב: "הנאשם הביע חשש כי יורשע באונס ומנסה לברר שוב ושוב האם המנוחה נאנסה". ההיגיון הפשוט מוביל למסקנה שלאדם המנסה לברר שוב ושוב אם המנוחה נאנסה, אין שמץ של מושג על נסיבות הרצח, ולא הוא הרוצח.
האמת היא שקשה מאוד להסתמך על דבריו של זדורוב, שמחד אכן הודה בפני מדובב שהוא זה שרצח, ומאידך גם אמר למדובב (כנראה לאותו מדובב) "אני אקח על עצמי את הרצח, אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר... אבל אונס זה לא הסעיף שאני הייתי רוצה להגיע בגללו לבית סוהר".
ובנוסף לכך, מצויות גם טביעות נעליים הטבולות בדם, שאינן של זדורוב, המעידות על כך שאדם אחר יצא לאחר הרצח מתא השירותים בו נרצחה תאיר ראדה, והוא אכן קפץ מעבר לקיר תא השירותים אל התא הסמוך, שדלתו הייתה פתוחה. קשה עד בלתי אפשרי לקבל את קביעתו של השופט כהן שכתב: "העקבות האחרות, נוצרו על-ידי מחלץ זה או אחר או ע"י אחד מני הרבים אשר זיהמו את זירת הרצח", כי אחרי שנפרצה הדלת הנעולה של תא השירותים בו נרצחה תאיר ראדה, לאף אחד לא הייתה כל סיבה לצאת ממנו שלא דרך הדלת הפתוחה, וברור גם שאחרי שנתגלתה הגופה, כל העולם ואשתו היו מזדעקים למראה אדם הקופץ מעבר לקיר אל התא הסמוך.
ברור כשמש שמי שעבר אל התא השני אחרי הרצח עשה זאת לפני שנתגלתה הגופה, והשאלה היחידה היא האם היה זה הרוצח, או אולי אחת התלמידות שראתה את הדם בתוך התא של תאיר ראדה, נכנסה אליו ויצאה ממנו דרך תא השירותים הסמוך, שדלתו הייתה פתוחה, ומאז שומרת על שתיקה.
וכך אנו מגיעים לראייה היחידה הקושרת את זדורוב לרצח, והיא עקבות נעליו על מכנסיה על תאיר ראדה. כבר בפסק הדין הראשון הוזכר לא פעם שמו של ויליאם בודזיאק כמומחה מספר אחת בעולם לעקבות נעליים, ועתה הוא הגיע לבית המשפט וטען שאת כתמי הדם שזיהה המומחה המשטרתי, ירון שור, כעקבות נעליו של זדורוב, כלל לא בטוח שיצרו נעליים.
השופט כהן, שברור שמלכתחילה היה משוכנע שזדורוב הוא הרוצח, הביע בפסק הדין שכתב זעם רב על חוות דעתו של בודזיאק, והציג את בודזיאק כחרב להשכיר שיהיה מוכן להעיד כל דבר שימצא חן בעיני השוכרים את שירותיו. השופט כהן אף הגדיל לעשות, ושילב בפסק הדין שכתב את תמונת מכנסיה של תאיר ראדה, שעליהם כתם הדם שלדעתו נוצר על-ידי נעלו של זדורוב, כשהוא משוכנע שכל מי שקורא את פסק הדין ישתכנע שאכן זוהי טביעת נעל.
וכך כתב השופט: "כפי שקבע ביהמ"ש העליון לא אחת, עדות מומחה תתקבל רק בעניינים הדורשים ידיעה הנקנית בדרך של התמחות מיוחדת... לטעמי, לא יכולה להיות מחלוקת על העובדה כי עקבה מספר 1 למצער, הינה כזו אשר ניתן להבחין בה בעין ערומה ואף ללא מומחיות". האם השופט כהן צודק, או שמא עינו הערומה רואה צל הרים כהרים? כל מי שרוצה לקרא את פסק הדין ולראות את התמונה המוצגת בעמוד 29, יכול/ה ללחוץ על המילה הבאה: הטביעה.
הנושא השני שנדון עתה בבית המשפט היה סוג הסכין בו נרצחה תאיר ראדה, האם סכין יפנית או סכין בעלת להב משונן. פרקליטיו של זדורוב ביקשו להעלות על דוכן העדים את ד"ר חן קוגל, המכהן כיום כמנהל המכון לרפואה משפטית, אך השופט כהן דחה את בקשתם, ולכן העידה במקומו שותפתו לשעבר, ד"ר מאיה פורמן, שאף העידה שקוגל מסכים עם חוות דעתה לפיה בוצע הרצח בסכין בעלת להב משונן.
השופט כהן העביר ביקורת חריפה על עדותה של ד"ר פורמן, הציג אותה כצעירה בורה וחובבנית, וכתב לבסוף: "ההגנה היא שבחרה להניח חוות דעת של רופאה משפטית צעירה ולא של מומחה אחר ושיקוליה עימה". אלא שכאמור ההגנה דווקא ביקשה להניח את חוות דעתו של מומחה אחר, הלא הוא ד"ר חן קוגל, ובקשתה נדחתה על-ידי השופט כהן עצמו. קשה להחליט כיצד ניתן להגדיר את המשפט שכתב השופט כהן, כי ביטויים דוגמת: "הקוזק הנגזל", "דמעות תנין", או "לעג לרש", אינם מבטאים במדויק את תוכנו של משפט זה.
ולסיכום, במשפט זדורוב הוצגו לעינינו ראיות שבכוחן לשכנע שהוא הרוצח, ראיות שבכוחן לשכנע שהוא סתם שעיר לעזאזל, ופסקי דין שבכוחם לפגוע באמון הציבור במערכת המשפט. אין ספק בכך שבעיה קשה ניצבת בפני הקורא/ת הישר/ה והרציני/ת, הרוצה לגבש דעה לגבי שאלת השאלות: האם זדורוב הוא אכן הרוצח?
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
