נהגי האוטובוסים בישראל משתכרים בערך כמו קופאיות בסופר (בלי להעליבן חו"ח), ויחי ההבדל הקטן. נהג אוטובוס העובר הכשרה מעט נמוכה מטייס קרב בחיל האוויר ומגיע לעסוק בתחום כל כך חיוני למשק – חוטף כזו שטוזה בפרצוף מהתחום אליו הצטרף ככוח עבודה – שאם לא הייתם מזכירים לי שאני חי במדינת ישראל הייתי מאמין שכל העניין הוא סיפור בדים אחד גדול.
מה ההבדל? רוצים לדעת מה זה לעבוד כנהג אוטובוס בתחבורה הציבורית במדינת ישראל?
נהג אוטובוס קם בארבע וחצי לפנות בוקר, ויוצא לעבודתו המתחילה אי-שם בין חמש לשבע. האם זו השכמה למשמרת בוקר בלבד? הצחקתם את סידור העבודה. הטורים (קו נסיעה לכיוון אחד נקרא "טור") מתחילים אומנם אי-שם לפני עלות השחר, אבל כמו כל מלחמה – אף אחד לא יודע איך ייגמר היום הזה. סידור העבודה היכול לסבול הכל "מספר" לנהג שפה ושם יש לו הפסקות (כדי להתאושש בין לבין) אולם זה לא מונע מגומי העבודה להימתח לפעמים עד אחת אחרי חצות.
מה נשאר מנהג כזה אחרי יום עבודה, לקראת יום חדש?
נהג רשאי לעבוד על-פי חוק רק 12 שעות? מעניין את מי זה מעניין?... את הנהג הנתון בלחץ כלכלת ביתו או את הנהלת החברה שאין לה מספיק נהגים לאייש את כל טורי הנסיעות? למה אין מספיק נהגי אוטובוסים? על כך בהמשך. בינתיים נתבונן בנהג הקורס תחת העול הפיזי שמחסל כל תבנית אנושית חזקה ככל שתהיה, ועל התוצאות הטרגיות הנובעות מכך... מוטב לא לדבר בעת הזו.
נחזור ל"שגרת" עבודתו של נהג התחבורה הציבורית. את הקווים משרטט
משרד התחבורה, ואם אתן לכם שתי דוגמאות קוטביות (שיכון וותיקים בנתניה והעיר בני-ברק...) אל תתעלפו לקריאת התיאורים. בשכונת וותיקים בנתניה ישנם קווים העוברים ברחובות כל כך צרים (כאילו נסענו בעזה) שלא פעם נתקע שם אוטובוס אחרי ששום תמרון של נהגו לא הוציא אותו מההפרעה לתנועה שגרמו דיירי הבתים בחניותיהם חסרות האחריות. בבני-ברק החגיגה בעיצומה. ילדים ומבוגרים, תינוקות על עגלותיהן עם אימא או אח/ות מובילות... וכולם חוצים מפה לשם ובאלכסון... כאילו אין תקנות תעבורה בישראל. בתוך האנדרלמוסיה הזו מרשים לעצמם הנהגים בבני-ברק לחנות באמצע נתיב יחיד וצר... ושלא תדעו מהצרות שעוברות על נהג האוטובוס.
נהג האוטובוס מעלה עשרות נוסעים בכל כיוון נסיעה, ואם ישנו שלט שמספר מקומות העמידה מוגבל ל-10... הצחקתם את המציאות... בתוך כל זאת, גובה הנהג כסף מהנוסעים, מעביר כרטיסיות במחשבים שאוהבים לתעתע... ועוד לא דיברנו על תפקידו "הזוטר" לנהוג באוטובוס בסבך התנועה הסואנת והמסוכנת.
על כל אלה... נהג האוטובוס בישראל משתכר כ-30.58 שקל לשעה (פחות או יותר – וההבדל בין החברות ממש לא מפיל את אמות הסיפים). בחישוב גס אפשר לחשב שבסוף החודש (הכל אם שרד הנהג פיזית או נפשית...) הוא מביא לאשתו והילדים סכום צנוע שכמעט כל פקידה מתחילה לא הייתה מתחילה לעבוד במשכורת כזו.
אז איפה הקטש?
משרד התחבורה. זה המשרד שכבר הכרזתי עליו כאחד המושחתים בישראל עם נתוני עליבות של כל השיאים השליליים בעולם – הוא זה שקובע כמה תגבנה החברות מהנוסעים, ובגרף ליניארי מושלך הכל לעבר משכורתו המגוחכת של נהג האוטובוס. מדינת ישראל (שם כולל לממסד שלנו) מפנה עורף לאחד המקצועות המאוד חיוניים במשק – והבומרנג חוזר אלינו "במלוא תפארתו".
אז למה לא מגייסים עוד נהגים?...
אם טרם הבנתם, אז הביטו על השלטים הגדולים על האוטובוסים הקוראים לנהגי אוטובוס לבוא ולעבוד... עבודה בטוחה... קריירה... והם לא באים. לא רק שאינם באים, אלא רבים מהם באים, נפגעים, ובורחים לעבודות אחרות.
על כל האחריות הזו.
על כל הקושי הזה.
על כל המורכבות של העבודה הזו.
על כל המקצוענות הנדרשת... 30.58 שקל לשעה?!...
נו באמת.
למישהו זה איכפת?
כנראה שלא. עד שעבדכם הנאמן לא החליט כי שליחותו הבאה היא לשבת ולהוביל נוסעים כשהוא מתיישב מאחורי ההגה של אוטובוס. אף אחד לא ניפנף בדגל שחור על המצב הבלתי אפשרי הזה בו נתונה התחבורה הציבורית בכלל, והנהגים בפרט. לא אלה ולא אלה... ואפילו לא הנוסעים... אף אחד לא מבסוט. אז תגידו לי אתם: "אין מישהו שמוכן להרים את הכפפה"?
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
