ב-16 במאי הכריע בית המשפט בקהיר על הוצאתן אל מחוץ לחוק של קבוצות ה"אולטרס" (Ultras) - קבוצות של אוהדי כדורגל פנאטים שהפכו בשנים האחרונות לסיוט של מנגנוני הביטחון והמשטרה במצרים. תופעת ה"אולטרס" מוכרת בעולם כבר מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת, וקבוצות אלו מהוות את הגרעין הקשה של אוהדי קבוצות כדורגל רבות ברחבי העולם. אולם במצרים, שבה הכדורגל הוא אובססיה לאומית, התופעה הופיעה לראשונה, רק בשנת 2007. הבולטות מבין קבוצות אלו במצרים הן "אולטרס אהלאווי" (אוהדי קבוצת אל-אהלי) ו"האבירים הלבנים" (White Knights - אוהדי קבוצת זמאלכ), המתחרות על ההגמוניה בסצנת הכדורגל של קהיר.
מאז הופיעה התופעה באצטדיוני הכדורגל של מצרים, היו היחסים בין קבוצות האולטרס השונות לבין המשטרה וכוחות הביטחון מתוחים. התנגשויות בין האוהדים הפנאטים לבין המשטרה התרחשו בתוך ובסביבת אצטדיוני הכדורגל כדבר שבשגרה, כאשר האולטרס מאשימים את המשטרה וכוחות הביטחון בהתנכלות אליהם ובמעצרים של חבריהם. אך המשטר המצרי לא ייחס חשיבות יתר לתופעה, ואולי אף להפך, העדיף לראות את הצעירים המשולהבים פורקים אנרגיה במגרשי הכדורגל-הרחק מפעילות פוליטית חתרנית.
כל זה השתנה כאשר פרצה המחאה העממית כנגד משטר מובארק בשלהי ינואר 2011. אירועי כיכר תחריר הצליחו לקרב באופן זמני בין זרמים פוליטיים יריבים במצרים: בין חילונים לאומניים, חילונים ליברלים ותומכי האחים המוסלמים. גם האולטרס הניחו את היריבויות מעולם הכדורגל בצד והצטרפו למחאה. למעשה, חברי האולטרס מהמועדונים השונים היוו את חוד החנית ברבות מההפגנות האלימות ביותר בזמן מהפכת 2011, ופעמים רבות היוו מעין "כוח חלוץ" שהדף את ניסיונות המשטרה וכוחות הביטחון לפזר את ההפגנות. הניסיון של אוהדי הכדורגל למודי הקרבות במאבקים אלימים עם המשטרה וההתלהבות הפנאטית של קבוצות אלו היו כוח חיוני שהפיח חיים ואנרגיה במחאות. המסר המרכזי של המהפכה - חופש מדיכוי ועריצות - נקלט היטב בקרב אוהדי הכדורגל הצעירים. עבור האולטרס, הייתה זו גם הזדמנות "לסגור חשבון" עם המשטרה ומשרד הפנים. המראות של תחנות משטרה שנפרצו ונבזזו וניידות שהועלו באש הפכו לחיזיון נפוץ במהלך ההתקוממות של שנת 2011. במקביל, רבים מחברי האולטרס נעצרו ואחדים אף נהרגו במהלך העימותים.
הנקמה לא איחרה לבוא העימותים בין האולטרס לכוחות הביטחון לא נפסקו לאחר הדחת מובארק ואוהדי הכדורגל המשיכו לקחת חלק בהפגנות שהתקיימו נגד שלטון המועצה הצבאית, אותה האשימו רבים בדחייה מכוונת של הבחירות לפרלמנט. אולם גם כעת, התרכזו מרבית העימותים סביב תחנות משטרה ומוקדים של משרד הפנים (אליו כפופים המשטרה ושירותי ביטחון הפנים במצרים). אך הנקמה של כוחות הביטחון באולטרס לא איחרה לבוא.
בפברואר 2012, בסיומו של משחק כדורגל בעיר פורט סעיד בין אל-אהלי לקבוצה המקומית, אל-מסרי, הותקפו אוהדי אל-אהלי על-ידי האוהדים המקומיים באמצעות סכינים ומקלות. כוחות הביטחון שהוצבו במגרש הביטו מהצד בזמן ש-74 אוהדים הוכו למוות ועוד עשרות נפצעו באירוע האלים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל המצרי. המתקפה הייתה קשורה ככל הנראה לאירועים שאירעו בפורט סעיד כשנה קודם לכן, כאשר אוהדי אל-אהלי שהגיעו מקהיר לעודד את קבוצתם התפרעו בעיר והותירו אחריהם הרס וחורבן. אך בעיני האולטרס, אין ספק כי כוחות הביטחון והמשטרה אפשרו את הטבח כנקמה בהם על תפקידם במהפכת 2011.
בסיס אידיאולוגי משותף היריבות בין האולטרס לכוחות הביטחון לא דעכה והם המשיכו להוות מטרד עבור מנגנוני הביטחון גם בתקופת שלטונו של הנשיא מטעם
'האחים המוסלמים',
מוחמד מורסי. מעבר לכך, מאז אירועי פורט סעיד, מרבית משחקי הכדורגל במצרים מתנהלים ללא נוכחות קהל מחשש לאירועי אלימות נוספים. הרחקתם ממגרשי הכדורגל, רק הגבירה את מעורבותם של האולטרס במחאות והפגנות על-רקע פוליטי והצליחה אפילו לחבר בין חברי אולטרס מקבוצות שונות עם בסיס אידיאולוגי משותף.
באופן מסורתי, לא ניתן לזהות קבוצות אולטרס עם מחנה פוליטי כזה או אחר. עם זאת, במהלך הבחירות לנשיאות בשנת 2012, חברו תומכי אחים מוסלמים מקבוצות "אהלאווי" ו"האבירים הלבנים" כדי להקים את מה שהם מכנים "אולטרס נהדאווי". מקור השם במילה הערבית "נהדה" (התעוררות), כינוי מקובל לפעילות הפוליטית והחברתית של האחים המוסלמים. בהתחלה החליטו חברי "נהדאווי" להעתיק את הפורמט של קבוצות האולטרס ממגרשי הכדורגל אל הזירה הפוליטית ואל הרחוב כדי לתמוך במועמדותו של מורסי לנשיאות. אך נוכחותם נעשתה בולטת במיוחד בהפגנות הסטודנטים האלימות שפרצו ברחבי מצרים בשנים 2014-2013, כנגד הדחתם של מורסי והאחים המוסלמים מהשלטון על-ידי הצבא ביולי 2013.
החיבור של חלק מחבריהם עם תומכי האחים המוסלמים שם את האולטרס כולם על הכוונת של משטר א-סיסי ועשרות מחבריהם נעצרו על-ידי השלטונות. כמו-כן, במהלך השנתיים האחרונות, צברו האולטרס אויבים נוספים. במיוחד בולטת המתיחות בין "האבירים הלבנים", אוהדי זמאלכ, לבעלי המועדון מורתדא מנסור, אותו מאשימים האולטרס בכישלונותיה המתמשכים של הקבוצה, כמו גם בשיתוף פעולה עם השלטון בהמשך מניעת כניסתם של אוהדים למגרשי הכדורגל. באוגוסט 2014 האשים מנסור את "האבירים הלבנים" בניסיון להתנקש בחייו, כמו גם באירועים שונים של אלימות וונדליזם. כחודש לאחר מכן, הגיש עורך דינו של מנסור את התביעה להוציא את האולטרס אל מחוץ לחוק.
"שריקת סיום"? לא בטוח בפברואר האחרון שוב חזרה האלימות למגרשי הכדורגל במצרים, במהלך ניסיון של הרשויות לאפשר לכמות מוגבלת של אוהדים להיכנס ולצפות במשחק של קבוצת זמאלכ. בזמן שניסו מספר רב של אוהדים להיכנס לאצטדיון, התפתח עימות בינם לבין כוחות המשטרה, שהגיבו בירי גז מדמיע ואמצעים לפיזור הפגנות. יותר מ-20 אוהדים נהרגו במהומות, רובם ככל הנראה נמחצו על-ידי ההמון הנמלט. גם במקרה זה האשימו הרשויות את קבוצת "האבירים הלבנים" והאחים המוסלמים ב"מזימה שנועדה לעורר אלימות ולערער את יציבות המדינה".
בעבר פסק בית המשפט במצרים כי אין בסמכותו להיענות לתביעה להוציא את האולטרס אל מחוץ לחוק. אולם חוק שהועבר על-ידי הנשיא א-סיסי בשלהי נובמבר האחרון והרחיב משמעותית את ההגדרה החוקית של ארגון טרור, סלל ככל הנראה את הדרך לפסיקה האחרונה כנגד אוהדי הכדורגל הסוררים. התמודדות המשטר עם האולטרס היא קשה ומורכבת מכיוון שלא מדובר בקבוצות עם מבנה ארגוני ברור או מסודר, ותאים קטנים עם שמות שונים יכולים לצוץ באזורים שונים ברחבי מצרים. מידע על הפעילות של תאים אלו אינו מפורסם ברשתות החברתיות אלא עובר לרוב בין החברים מפה לאוזן, מה שמקשה עוד יותר על המעקב אחריהם. אף על-פי כן, פעילותם פחתה מאוד בחודשים האחרונים, תוצאה ברורה של מדיניות היד הקשה שמפעיל המשטר המצרי כנגד כל התקהלות ציבורית, שקטה ואלימה כאחד. אך למרות דיכוי המשטר, קשה להאמין שמדובר ב"שריקת הסיום" של המאבק האלים בין האוהדים הפנאטים לרשויות במצרים.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
