ד"ר כהן מסביר כי "משקל הדתיים הלא-חרדים עומד על כ-12% מהאוכלוסיה. רבים ממנהיגי הרשימה המשותפת הצהירו על שאיפתם לפנות לציבור רחב יותר מהציבור הציוני הדתי. הרשימה המשותפת השיגה רק כ-7% מכלל הקולות, שהם כ-8% מקולות הציבור היהודי. גם אם נניח שכל תומכי הרשימה הם דתיים, הרי לפחות 4% מהם לא תמכו ברשימה. חישוב זה עושה חסד איתה, כיוון שבחינת אחוזי ההצבעה מצביעה על כישלון גדול יותר".

הוא בחן את אחוזי ההצבעה בקלפיות דתיות-לאומיות מובהקות והגיע למסקנה כי בעוד שבציבור הכללי חלה ירידה של 6% באחוזי ההצבעה, בציבור הדתי-לאומי נותרו אחוזי ההצבעה יציבים.

ההשוואה נוספת נערכה בין השנים 2006 ל-2003. בכל הקלפיות המזוהות עם קהל מצביעים דתי-לאומי זכו שתי הרשימות יחדיו ביותר מ-50%, והחפיפה בין שתי הקבוצות כמעט מלאה. "מהנתונים ברור, שלא חל שום שינוי באחוזי ההשתתפות של הציבור הציוני הדתי. כמו כן, כמות הבוחרים בקלפיות אלו עלתה בהיקפים מרשימים מאז הבחירות הקודמות. מכאן שלמפלגה היה יתרון יחסי על פני כלל הציבור", קובע כהן לאחר שדגם קלפיות ביישובים שונים ברחבי הארץ המייצגים חתכים שונים בציבור הכיפות הסרוגות.

מהנתונים שמציג ד"ר כהן עולה, שהתמיכה ברשימה המשותפת עלתה בהשוואה לבחירות הקודמות ב-2003. את הירידה בתמיכה במפגה הוא תולה בהתמודדות "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן. "כיצד ייתכן ש-10 מנדטים ב-2003 (6 למפד"ל ו-4 לאיחוד הלאומי) הפכו ל-9 בלבד ב-2006? התשובה לכך פשוטה: ב-2003 אומנם נבחרו 4 נציגים של האיחוד הלאומי אולם משקל תומכיה היה נמוך בהרבה. למרות הקושי בעריכת חישוב מדויק, נראה כי שני חברי כנסת של האיחוד הלאומי נכנסו ב-2003 בזכות קולות התומכים בישראל ביתנו של ליברמן", הוא מסביר.

אשר כהן כותב כי קשה להעריך מה היה קורה אילו שתי הרשימות היו מתמודדות בנפרד. "החשש מבריחת קולות ימניים על-רקע המפד"ליזציה של האיחוד הלאומי התבדתה. רשימת מרזל, החלופה הימנית יותר, ירדה בהשוואה ל-2003. את הקולות הפוטנציאליים האבודים יש לחפש בקרב מפלגות שנתפסו כמתונות יותר מהרשימה המשותפת. שס והליכוד ממשיכות להתחרות על מספר רב של קולות דתיים, ועתה הצטרפה אליהן, אם כי בהיקפים נמוכים יותר, מפלגת קדימה", הוא מסכם.