ב-1286 חל בונציה, עד אז עיר משגשגת עד כדי היותה אימפריה כלכלית המנוהלת בצורה מעולה, שינוי דרמטי. המועצה הגדולה של העיר הוכפפה למועצת 40 המשפחות העשירות שתוך שלושים שנה הצליחו להצר את צעדיהם של יזמים פוטנציאליים, וכך דעכה האימפריה.
במוסף החג של כלכליסט מתוארים מחקריו, כולל האמור בפתיח, של הכלכלן פרופסור דרון אסמוגל, והמאוגדים בין השאר בספרו "מדוע אומות נכשלות". אסמוגלו, ארמני שגדל בטורקיה, מעיד על עצמו שהרגיש את כוחה הדכאוני של המדינה. אחד הגורמים לכישלון הוא הקולוניאליזם, ומה שהשאיר אחריו. בזימבבואה הכריז הבנק זימבנק על הגרלה בין לקוחותיו המחזיקים יתרות של מעל 5000 דולר.
הזוכה המאושר היה לא אחר מאשר שליטה המושחת, מזה 35 שנה, רוברט מוגבה. זאת כפי שמסר הבנק ל"הפתעת שולף פתקי ההגרלה". לצופה מין הצד יש פה ספור משעשע, אך הוא פחות משעשע לתושבי המדינה האומללה הסובלת מאובדן של 50% בתוצר לנפש, 94% אבטלה, כולרה ועוד. מוגבה הוא בסך-הכל המשך של שלטון המיעוט הלבן (5%), שניצל את משאבי המדינה אך במהדורה קיצונית יותר.
אסמוגלו טוען שהקו המשותף שהביא לכישלון הוא העדר "מוסדות מכלילים" הדואגים לשוויון הזדמנויות כלכלי. הם מוחלפים על-ידי מוסדות נצלניים. סכנת פריחת מוסדות נצלניים קיימת בכל חברה כלכלית. גם אצלנו כבר קמו גופים המעוניינים למשוך את המערכת, לחזק את הנצלנות ולהחליש את המוסדות המכלילים.
המאבק מורכב ומתיש אך יש לנהלו.
כימיקלים לישראל ניהלה בוררות עם המדינה והפסידה. הוויכוח היה על 300 מיליון דולר, ונסוב סביב המחיר בו נמכר האשלג לחברות בנות של כימיקלים לישראל. הדבר לא מנע מהקונצרן לנהל מאבק לא נעים אם כי לא אלים על גב העובדים, ובמקביל לדבר על הארכת הזיכיון.
מונופול הגז תבע את המדינה על תמלוגים גבוהים מידי שנגבו ממנו. המדינה בכתב ההגנה טענה שהמונופול ניהל "התחשבנות מלאכותית והציג דיווחים לא נכונים ומטעים למשרד התשתיות". מונופול זה הוא השותף שלטובתו מתכוונת המדינה לא לחוקק חוקים משנים במשך 10 שנים.
בעולם העסקים לא מקובל ששני גופים בעלי קשרי מסחר המתעמתים בערכאות חוזרים וממשיכים בקשרים כתמול שלשום, כאילו לא קרה דבר. מדינת ישראל לעומת זאת מתנהגת כנחותה. יש לשנות את הסגנון.
על החברות המוצאות לנכון להתעמת עם הריבון להבין שבמידה ויפסידו בהליך הרי הריבון ימשיך, אם זה רלוונטי, בחקירה פלילית נגד החברה ומנהליה. כמו-כן, המדינה תימנע בעתיד מלקיים קשרי מסחר עם החברה, וכן לא תחדש לה זכיונות. בדרך זו תחשוב כל חברה מספר פעמים אם לאיים על הריבון, כפי שנעשה בפני הכנסת בעת הדיונים על דוח שישינסקי.
המאבק לקיום מוסדות מכלילים אפקטיביים הוא מורכב, ויש לפתח כלי מאבק נגדיים. הוא משתרע על פני חזיתות רבות. בארה"ב לדוגמה, מאחר שהפוליטיקאים תלויים בתרומות בעלי הון, עולה ופורח דונלד טרמפ. זאת, הודות לכך שבנוסף לסגנונו הלא שיגרתי, הבוחרים יודעים שאינו זקוק לחסדי תורמים, למרות הרקורד של מעורבות בפשיטות רגל של חברות בבעלותו. המצב שם הוא כה גרוע שכיבוש השלטון על-ידי מיליארדר קונטרוברסיאלי אינו נראה בלתי רציונלי.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
