להתחיל בתהליך הגירושין

בימים אלה של מעגל דמים חדש, שטרם ניתן לו שם, כמו "אינתיפאדה שלישית" אבל הוא חמור באותה מידה אם לא יותר. מדובר בהתקוממות מסוכנת מאוד, התקוממות של יחידים, מלחמה עם סכינים, מברגים, אבנים, רכב דורס וכיוצא באלה. בימים שבדם ואש מלמדים שירושלים למעשה מחולקת. במציאות שבה שוב קוראים לעורף הציבורי - חזית, אך הציבור מבולבל באין לו מצפן של ההנהגה. בימים שבהם לממשלה אין חזון, אלא אמצעים זמניים, עד יעבור זעם, ואז הגל יתחדש, ואפשר ביתר עוצמה. בימים שבהם האופוזיציה מפהקת, מרטיבה את האצבע כדי לבחון היכן נושבת הרוח ונעדרת השראה וכיוון - מצאתי איזה אזימוט ליציאה מהמבוך ודווקא מבני סמכא בתקשורת הכתובה, שכן זאת האלקטרונית תורמת, בשל היותה צמודה לרייטינג, להגברת הלהבות והיא נעזרת הפעם בסמראטפונים של אנשים. ניתן לדווח על הכול בלא להסתיר כלום, אבל בלי היסטריה תוצרת בית של הערוצים נוסף על מתח ועצבים מתוחים בקרב הציבור.

ארי שביט, פרשן ישראלי ידוע מאוד, בארץ וגם בחוץ - זועק מעל דפי עיתונו הארץ יותר משהוא כותב. הוא נאחז בכול שבב כדי לשבור את הקיפאון. הוא רואה, את מה שאני ראיתי השבוע בסרט "אוורסט". אבל זה לא בנפאל אלא בישראל. וזאת לא סערה מעל לגג העולם ומפלי שלגים בעקבותיה. זאת רעידת הלוחות הטקטוניים למטה, אצלנו. הפעם ברשימה "בחזרה אל דרך רבין" הוא מבקש להיאחז, תוך ציון שני עשורים לרצח רבין, בתפיסתו של רבין את הסכסוך הישראלי-פלשתיני ."חובתה של ישראל לפעול, וחובתה של ישראל לחלק את הארץ. חובתה של ישראל לשכך את הסכסוך ולהפוך את מלחמת מאה השנים לשורה מתמשכת של הסכמי ביניים שייחלצו אותה מממארת הכיבוש", הוא כותב.

אכן יצחק רבין, מנהיג בעל שעור קומה, לא היה חוזה ומגשים כמו דוד בן-גוריון. כמי שהכיר את רבין מאז היותו שגריר בוושינגטון, ואני כתב רשות השידור, ואחר כך במהלך תפקידיו הציבוריים, כולל אלה של ראש הממשלה, בתקופה שבה נרצח, חשבתי שמעטים כמוהו הם חדי עין בהכרת המציאות. הוא הסתכל בה בגובה העיניים, ידע לנתח אותה באזמל חד, הוא ניסה להתמודד אתה במסגרת המגבלות, בפנים ובחוץ, וזאת תוך מאמצים לשפר אותה. מכאן אמירתו המפורסמת "נלחם בטרור כאילו שאין שיחות שלום, וננהל את השיחות כאילו אין טרור". אפשר בהחלט לקשור לראש של רבין את הכתר של מנהיג ריאליסט. הוא שידר גם יושרה ולכן העם, ברובו, אהב אותו, חרף ההסתה מן הצד שאינני יודע אם היא נופלת מן ההסתה שמייחסים הפעם לצד הפלשתיני. ההסתה טענה את האקדח, יגאל אמיר לחץ על ההדק.

אולם בשעה ששביט מתריע, אני מבקש להתייחס לבר סמכא אחר, אשר מעלה הצעה ממשית ליציאה מן המבוך. קדמו למאמרו של שביט שני מאמרים ארוכים בהארץ של שלמה אבינרי. הכותרת היא "בין שתי תפיסות לאומיות". והכוונה לתפיסות היסוד שלנו מול אלה של הפלשתינים. אם נכמס את עמדתו של אבינרי הוא אומר דברים כפי שאני מפרש אותם, לאמור: במצב הקיים לפני שניגשים לריפוי heal או cure חייבים לטפל - treat . שכן לא מדובר כאן בהסכם שלום מן הסוג שנעשה בין שתי מדינות ריבוניות כמו בין ישראל למצרים או בין ישראל לירדן שגם לכך נדרשו הכנות, גלויות וסמויות. פרופסור שלמה אבינרי, שהוא לא רק פובליציסט שנון ומסבר עין ואוזן, אלא מומחה בעל שם עולמי למדעי מדינה, ומי שהיה בין היתר מנכ"ל משרד החוץ - מתייחס לכול היבט בסכסוך בינינו לבין הפלשתינים. אחד מהם הוא נושא זכות השיבה. דעתי, כמי שרוצה בכול מאודו להיפרד מן הפלשתינים, לטובת העם והמדינה, החלופה של זכות השיבה בעיניי, היא וויתור על הכפרים הערביים מסביב לירושלים. לדוגמה הכפר ג'בל מוּכָבר, בדרום מזרח לירושלים, שנמצא בחדשות, אף שקו שביתת הנשק בינינו לבין הירדנים חוצה אותו, הוא מה שנקרא soar thumb - אגודל מוגלתי. צעד כזה יש בו כדי לפתור שתי בעיות. אחת - לוותר על רבבות פלשתינים ממזרח של ירושלים שלא רוצים בנו. שתיים - עניין זכות השיבה שאנו לא רוצים בה ובצדק. בשפה העכשווית זה נקרא EQUALIZOR . אגב אין עוד עם בעולם שהנציח את בעיית הפליטים עד לדור החמישי כמו הפלשתינים ומדינות ערב שכולאות אותן במחנות. זה רק היבט אחד.

היפרדות בשלבים

מה שאנו עשינו עד כה, במידה כזאת או אחרת, במקרה הטוב, הוא מה שנקרא באנגלית CRISIS MAMAGEMENT - "ניהול משברים", שפרופסור יחזקאל דרור, פרופסור אמריטוס למדעי מדינה, מרבה להזכיר בהקשר למצב המדיני. מה ששלמה אבינרי מציע הוא בעצם מה שקרוי תהליך גירושין, כזה שחל על הפרט והוא תהליך ממושך מאוד, לעתים מתמשך מדי. ברור מאוד שבכל הקשור במטרה האולטימטיבית של היפרדות מן הפלשתינים, אבינרי נמנה עם התומכים בכך לא פחות מאשר תנועת מר"ץ, "המחנה הציוני" ואפילו "יש עתיד" - האחרונה תוך אי-אלה צרימות. הם מפוכחים למדי לדעת שגם בנושא השלום אין "זבנג וגמרנו". אבינרי מציע נקיטת צעדים בטווח הקצר והבינוני כמו הקפאת התנחלויות, פינוי-פיצוי, אכיפה קפדנית של החוק נגד "נערי הגבעות" ו"תג מחיר", ומנגד עידוד השקעות ופיתוח בשטחי הרשות הפלשתינית ורצועת עזה, ועוד צעדים מעשיים ופסיכולוגיים, גם לאלה יש ויהיו מתנגדים. אין לי ספק שהקונצנזוס הלאומי יהיה רחב הרבה יותר. דומני שלרוח הצעה זאת שותף גם ארי שביט. ואגב אזכור רבין, עוזי ברעם (הארץ, 12.10.2015) כותב שהוא "מסכים עם שביט שדרוש מנהיג עם הדי אן איי של רבין שיפעל מתוך אמונה ונחישות להשגת הסכם, כי אין חלופה אחרת". גם אני כאמור הכרתי את רבין, אפשר ופחות מאשר עוזי ברעם, אבל ייתכן מאוד שבנסיבות הקיימות, גם הוא היה מצדד בהסכם בשלבים, בשל המציאות המפוקעת מאוד. לא מדובר על מטרה, אשר כול אלה שהזכרתי שותפים לה- היפרדות מן הפלשתינים והקמת מדינה שלהם שתחיה בשלום עם מדינת ישראל. מדובר באמצעים הסבירים ביותר להשגת המטרה. לדוגמה, אם ניקח את הנקודה הראשונה של אבינרי, בעניין הפסקת הבנייה בהתנחלויות, זה לעצמו אור ירוק לנשיא הרשות הפלשתינית לגשת לשיחות. כדי לסבר את האוזן לאלה שטוענים כי עבאס מתנה תנאים וביבי מוכן להיפגש ללא תנאים, הרי בנייה בהתנחלויות היא קביעת עובדות בשטח, שיש להם השלכות גיאופוליטיות, עוד לפני השיחות.

בסדרת המאמרים הקודמת, בעקבות הביקור הקצר בפולין, הזכרתי בין היתר את העובדה שסטלין קבע עובדות בפולין, בשעה שבהסכמי יאלטה, בין ראשי בעלות הברית: רוזוולט, צ'רצ'יל וסטאלין, פולין הייתה אמורה להישאר מחוץ לגוש הסובייטי. בעזרת צבא פולני שאומן בברה"מ ("צבא העם") והמפלגה הקומוניסטית הפולנית, סטאלין השתלט על פולין, וקבע עובדה בשטח, אבל מדוע נרחיק לכת, לאחור או קדימה. הנה ראש הממשלה, ביבי נתניהו, הודיע בריש גלי, במסיבת העיתונאים, בעקבות האירועים האחרונים, כי בשל הצורך החיוני בתמיכת העולם בנו, אין הוא רוצה עכשיו בנייה בהתנחלויות. גם אם זאת טקטיקה זמנית, לקראת פגישת נתניהו אובמה, הרי ניתן להאריך אותה עד לפתיחת השיחות עם עבאס, כפי שנתניהו מצהיר שהוא מעוניין בכך.

לעתים המערכה על השלום קשה הרבה יותר מאשר זאת של מלחמה. אבל לשתיהן דרושות הכנות. לעניות דעתי, בתולדות המלחמות בין ישראל למדינות ערב או במבצעים כמו "צוק איתן", רק בשתיים ההכנות היו כמעט מושלמות. בפעם הראשונה זה קרה במלחמת העצמאות. היישוב היה מוכן היטב, והכנה זאת אפשרה לו להתגבר בסופו של הדבר לא רק נגד הכוחות הערביים בתוך ארץ ישראל אלא גם להביס את צבאות ערב.

המלחמה הבאה הייתה מלחמת ששת הימים. במלחמה זאת אשר ההמתנה לה בשעתה הביאה למבול של ביקורת נגד ראש הממשלה לוי אשכול, כמעט על גבול ה"פוטש" - בצד ההכנה הצבאית, ההכנה הדיפלומטית, בעיקר כלפי וושינגטון, שאותה ביקש אשכול, היא שהשלימה את הניצחון. באותה תקופה הייתי כתב רשות השידור באמריקה וראיתי את המערכה הדיפלומטית הקשה. וזאת לא הייתה רק מערכה דיפלומטית במסדרונות האו"ם. בריה"מ לא יכלה לראות את נפילת בן חסותה עבדול נאצר, בלא לעשות משהו. כמו שרוסיה של פוטין עושה היום כדי למנוע את נפילת בן חסותה אסד. אני לא יודע אם ידוע לרבים שאחרי התבוסה המצרית, התנהלו תשדורות קשות בין וושינגטון למוסקבה. זאת לאחר ששייטת של הצי הסובייטי התקרבה בצורה מאיימת אל חופי המזרח התיכון. ארה"ב הבהירה לסובייטים שגם עמדתה מגובה במעשים. לפיכך נושאת מטוסים אמריקנית על אניות הקרב שלוו אותה שטו לקראת השייטת הרוסית. והם הבינו את הרמז הגס. למלחמות האחרות, בין אלה שיזמנו, ובין אם אלה שבאו עלינו, לא הכנו עצמנו כראוי, מהיבט כזה או אחר. באותה מידה, ולא פחותה, דרושה הכנה לשלום.

הפסקת הסתה וחינוך כחלק מן השלבים

כמובן שמלבד הדינאמיקה החיובית שבצעד כזה, דרוש גם תהליך חינוכי- של עשה ואל תעשה - משני הצדדים, וגם הוא מן הסתם יהיה הדרגתי וקשה בייחוד במצב הקיים. ויש עוד אלמנט שראוי להתייחסות והוא מצוי ברשימה השנייה של אבינרי. מדובר באלה שסבורים שלא יהיה מנוס מכפיית השלום על-ידי גורמים מבחוץ ובעיקר ארה"ב. גם אני נמניתי עם בעלי דעה זאת, עד שנכחתי כי הגישה החדשה של הנשיא אובמה, שאותו אני רואה כידיד אמת של ישראל, שינתה כוון והוא נותן לנו קצת להתבשל במיץ של עצמנו. ובעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור, אם שר החוץ קרי, שכבר נכבה בצוננים וברותחים, יגיע לאזורנו כדי לקיים שיחות עם שני הצדדים, בצורה כזאת או אחרת. אשר לעולם, בדקתי בימים האחרונים, עד כמה אנו תופסים כותרות בעיתוני המערב וגיליתי שאנו לא זוכים לכותרות ראשיות. בזירה הבינלאומית,האירועים באנקרה, התערבות פוטין בסוריה או דאעש נגד הטליבאן - תופסים מקום בולט יותר. יש ויראו זאת בחיוב, שכן "התקשורת הבינלאומית היא נגדנו". להערכתי, הסיבה היא שמתחילים להתייחס אלינו ואל שכנינו כאל שני שבטים עתיקים במזרח הפרוע שמזה מאות שנים נתונים בסכוך דמים.

בכך אני לא מתכוון להמעיט בערכם של לחצים חיצוניים. אבל אלה יכולים להיות עקיפים כמו פגיעה קשה בתיירות בפרט ובכלכלה בכלל, צעדים כואבים מאוד שידברו אל כול אזרח, אף שאין בהם כפייה פוליטית ישירה כמו החלטות במועצת הביטחון. זה ועוד. אבינרי מציין את העובדה שבכול הסכמי השלום, כולל הסכם אוסלו, האמריקנים נכנסו לתמונה כאשר דרושה הייתה דחיפה אחרונה. כול המהלכים שקדמו לכך היו דו צדדיים- עם מצרים, עם ירדן ועם הפלשתינים. כמי שקנאי להפרדה בינינו לבין הפלשתינים, לטובתנו שלנו, אני חושב כי הנוסחה של תהליך גירושין, שביסוד המאמרים של אבינרי, היא נוסחה שהאופוזיציה חייבת לאמץ. בכך היא תהיה נאמנה למטרה שלה והיא שלום עם מדינה פלשתינית. מאידך היא תעשה נפשות בקרב שכבות רבות בציבור, שמגלות זהירות וחשדנות. לא יהיה צורך בקריצות עין, או בצביעות לפזול ימינה כדי לזכות בקולות. במציאות, האופוזיציה לא מניפה דגל שהציבור הרחב יוכל להתגייס סביבו.

כדמוקרט, הציטוט מדברי בן-גוריון ש"לא חשוב מה העם רוצה, אלא מה שטוב לעם", מאוד צרם לי. אבל אם נתרגם זאת לשפה עכשווית אשר תאמר לעם שיש דרך ותהיה מנהיגות בעלת השראה להראות את הדרך- העם ילך עם הנהגה כזאת. בכול אלה יהיו סימנים כי האור בקצה המנהרה הוא לא אור של מכונית ממול, אלא של סיכוי להפרדות. וכמאמר הפתגם: "שכנים טובים הם אלה שיש גדר ביניהם", וגדר כרוכה בתהליך הקמה.

אם נתחיל בכך נצדיק גם את המונח "תהליך השלום". תהליך הוא דבר ממושך, אבל חייבים להתחיל בו, צעד, צעד ובנחישות, בכול מצב זמני שעלול להתהוות - ללכת קדימה אל המטרה המיוחלת. זה מה שעשה היישוב בתקופה של טרום המדינה. ככה תקום גם מדינה פלשתינית שכנה וישראל תהיה מדינה יהודית.