לאחר הפיגוע בגן שמואל, מיהרו חברי הכנסת הערבים להבהיר שהם מסתייגים מאלימות ומגנים את המעשה, והאשימו בו – איך לא – את ממשלת נתניהו. וזה אחרי שנים ארוכות בהן אותם חברי כנסת הביעו תמיכה בטרור ובמבצעיו, וזה אחרי שבועות ארוכים בהם אותם חברי כנסת ליבו את אש ההסתה והעלילה סביב הנעשה בהר-הבית. למעשה, אפילו באותן "הודעות גינוי" שבו חלקם על הטענה השקרית כאילו הממשלה פוגעת בקודשי האיסלאם.

בנימין נתניהו צודק. הגיע הזמן שח"כים מסיתים יושלכו לכלא. כן, לכלא. החסינות המהותית נועדה לאפשר להם למלא את תפקידם, לא לבצע עבירות חמורות ביותר של פגיעה בביטחון המדינה ושל הסתה לרצח אזרחיה. הגיע הזמן שבית המשפט העליון יפסיק להתחסד, וימנע מטיפוסים כמו חנין זועבי להיבחר לכנסת. הגיע הזמן שהמחוקק יאמר את דברו, ויקבע בצורה ברורה מי אינו יכול להימנות עם חבריו. גם לחופש הביטוי יש מגבלות. הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, ובעיקר – להגן על חייהם של האזרחים העומדים בבסיסה.

בהתחלה ארה"ב גינתה את הפיגועים ברחובות ישראל והביעה צער על מותם של ישראלים ופלשתינים כאחד. כלומר: דין אחד לנרצחים ולרוצחים; חבל שאלו מתים וחבל שאלו מתים. אחר כך ארה"ב העלתה את האפשרות שישראל מגיבה בכוח מופרז לגל הפיגועים. כלומר: אם באים להרוג אותנו, אנחנו צריכים להסתפק בפיינטבול או בפתק להורים. וזה בא מפיה של מדינה שהרגה אלפי אזרחים בתקיפות מסיביות מן האוויר באפגניסטן ובעירק.

אם שאלנו את עצמנו היכן ייעצרו הטמטום והגיחוך של ממשל אובמה בכל הקשור למזרח התיכון, התשובה המתבקשת היא: בשום מקום. זה כבר לא קוצר ראות כמו הנסיגה החד-צדדית מעירק. זה כבר לא עיוורון אסטרטגי כמו הסכם הגרעין עם אירן. זה כבר אובדן מוחלט של מוסר ושל אבחנה בין טוב לרע. זה כבר טשטוש גמור של הגבול המבדיל בין הטרוריסט לבין קורבנותיו. זה כבר משהו שעל גבול אובדן השפיות.

בשבוע הבא (21.10.15) יפרסם סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מודריק, את פסק הדין בפרשת בזק. מדובר בטענה לפיה מיכאל צ'רנוי היה שותף בסתר לרכישת 19% ממניות בזק בידי גד זאבי, ובכך ביצעו השניים עבירות מרמה. האירועים המתוארים בכתב האישום התרחשו ברובן ב-1999 ומיעוטן בשנת 2000, הוא הוגש ב-2004 והכרעת הדין במחוזי תינתן ב-2015. מזל שמודריק פורש, כי אחרת ייתכן מאוד שהוא היה גורר את התיק עוד שנה-שנתיים.

זאבי הוא בן 76; נאשם נוסף, זאב רום, יד ימינו של צ'רנוי, הוא בן 81; מיכאל קומיסר, נאשם מספר 4, הוא בן 72; צ'רנוי הוא הינוקא שבחבורה, בן 63. נניח שהם יורשעו; איזו משמעות יש לזה 16 שנים אחרי האירועים? ומה יעשו עם אנשים בני 81-72? ישלחו אותם לעבודות שירות בבית אבות? יש הגנה מן הצדק בשל עינוי דין מצד המדינה; המקרה הזה מעלה את המחשבה שצריך להחיל הגנה מן הצדק גם בשל עינוי דין מצד בית המשפט.

עמיתי יצחק דנון מעדכן אותי כמעט מדי יום על בקשות לתביעות ייצוגיות המוגשות לבתי המשפט השונים. יש כאלו שנראות כאילו נלקחו הישר מתוך מערכון של הגשש החיוור או שנוצרו במוחו הקודח של עורך דין רעב ללחם. הנה שתיים מהעת האחרונה שנחרתו בזכרוני.

האחת: טענה לפגיעה בפרטיות באחת מרשתות בתי המרקחת, משום שהתור של הממתינים לרוקח קרוב למדפי התרופות ללא מרשם – וכך אלו רואים מה הללו מבקשים, והללו רואים מה אלו לוקחים (הרעיון שלי: להגיש תביעה דומה נגד חברות הסלולר בגלל שהן מאפשרות שיחות פרטיות באוטובוס). השנייה: בטרקלינים בנתב"ג אין שירותים נפרדים לגברים ולנשים ואין כיורים נפרדים לבני שני המינים (הרעיון שלי: לתבוע על אותו הדבר את חברות התעופה).

התביעות הללו ודומותיהן הן סחטנות פשוטה, הנעשית בחסות החוק ותוך ניסיון לנצל את בתי המשפט. הגיע הזמן שהשופטים יפסקו הוצאות ריאליות ואפילו עונשיות למי שמעלים טענות הזויות שכאלו בניסיון להוציא כספים שלא מגיעים להם.

קראו נא את הציטוט הבא מדבריו של הרב הראשי, הרב יצחק יוסף, בטקס השבעת דיינים (11.10.15) כפי שמסרה דוברת הרבנות הראשית: "גם בדרך זו עליכם להמשיך ולהעמיק, לא להסתפק בדברי השולחן-ערוך אלא לחפש יותר וללמוד את כל הפוסקים. ככל שאדם לומד יותר, כך הוא מגיע למסקנה יותר נכונה. התורה ארוכה, ובכל פעם שתעמדו לדין תעשו מאמץ ללמוד יותר ולהעמיק הלכה למעשה". נו, אם נשיא בית הדין הרבני הגדול אומר ש-22 הדיינים החדשים יעמדו לדין – מי אנחנו שנתווכח איתו.

הפיאסקו של נבחרת הכדורגל מול קפריסין (10.10.15) היה גם התפאורה למופע קשקשנות יוצא דופן של מוטי איווניר, שמתיימר להיות פרשן ובעצם תפקד על תקן נערת עידוד. 30 דקות לסיום, כאשר קפריסין הובילה 0:1, אמר איווניר שיש לנבחרת שלנו עוד המון זמן לבצע מהפך. עשר דקות מאוחר יותר, כאשר התוצאה עמדה בעינה, הוא הודיע ש-20 דקות זה המון זמן. שתי דקות לאחר שקפריסין עלתה ליתרון 1:2 בדקה ה-80, הבהיר איווניר שזה לא גמור.

הלחץ הישראלי שהוביל לשוויון הזמני הביא את איווניר לומר, שהבלגן (כלשונו) הוא הדרך הנכונה לשחק במצב הזה. כאשר קפריסין כבשה את שער הניצחון, התלונן איווניר שזהו מחירו של הבלגן (שוב: כלשונו). ואילו בסיום המשחק הבטיח איווניר לסכם אותו בשלוש מילים, שהתפתחו לשלושה משפטים ארוכים. לפחות במקרה הזה רמת הפרשן הייתה ביחס ישיר לרמת השחקנים.