א. ממצא מדאיג ביותר

חיילות משוחררות, ששירתו בכוחות המזוינים האמריקניים בויטנאם במהלך מלחמת ויטנאם, פיתחו הלם קרב (PTSD) הרבה יותר מאשר חיילות שלא שירתו בויטנאם באותה התקופה. כך קובע מאמר, שפרסמה בכתב-העת "ג'אימא סייכיאטרי" ד"ר קתרין מגרוּדר מהמרכז הרפואי של המשרד האמריקני לענייני חיילים משוחררים בצ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית.

החיילות המשוחררות הללו הגיעו כעת לגיל מבוגר, שבו גדל שיעור תחלואתן, אומרת החוקרת. לכן, לצורכי רפואה גריאטרית צריך לבדוק מה הייתה השפעת השירות בויטנאם על בריאותן הנפשית.

החוקרת מקגרודר ראיינה וסקרה 8,742 חיילות משוחררות, ששירתו שלושים ימים לפחות בויטנאם, בסביבתה (יפן, פיליפינים, גואם, קוריאה ותאילנד) ובארצות-הברית גופא. נמצא, כי 20.1 אחוזים מהנשים ששירתו בויטנאם לקו בהלם קרב - לעומת 11.5 אחוזים בקרב חיילות, ששירתו בסביבת ויטנאם, ו-14.1 אחוזים בקרב חיילות ששירתו בארצות-הברית גופא. ניתוח סטטיסטי הביא לממצא, ששכיחות הלם קרב בקרב המשרתות בויטנאם הנה 15.9 אחוזים - לעומת 8.1 אחוזים בקרב משרתות בסביבת ויטנאם ו-9.1 בקרב משרתות בארצות-הברית.

כשבדקו החוקרים את השפעת מראות המלחמה על החיילות, נמצא, כי מקום השירות אינו משמעותי. ראוי לציין, כי שיעור ניכר בין החיילות בכוחות המזוינים האמריקניים בתקופת ויטנאם היו אחיות, שנחשפו למראות המלחמה. לעומת זאת חיילות, ששירתו בויטנאם, נחשפו למראות המלחמה הרבה יותר מחיילות, ששירתו בסביבת ויטנאם, או בארצות-הברית.

אף שהמחקר אינו כולל חיילות, שמתו בינתיים, זה המחקר המקיף ביותר שנעשה בקרב אוכלוסיית חיילות משוחררות בנות דור ויטנאם. "הבנת השפעת השירות באזור מלחמה על הבריאות הנפשית של המשוחררות המתבגרות [כעת] חיונית ביותר" - מסכמת מקגרודר. המחקר יעזור לזהות תסמיני הלם קרב ואת קשריהם לניסיון השירות.

ב. למה?!

הוראות הפתיחה באש שונו, אך עדיין בני עוולה, שיצאו לשסף יהודים, נותרים חיים לאחר שנתפסו באירועי פיגוע.

זה אינו צריך להיות סופם.

לישמעאלים צריך להיות ברור, כי מי שרוצה להיות סכינאי דמו בראשו, ומות יומת וח"ו לא ינוטרל - כמו משליכי אבנים, או בקבוקי תבערה, על יהודים. יש יותר מצביעות ומנבזות בטענות בני משפחת המחבלת מנצרת, שיצאה לדקור יהודים בתחנה המרכזית בעפולה, ונורתה. הסברי ניצב בנצי סאו, ממלא-מקום המפכ"ל, לאירוע משכנעים.

אם הייתה לשוטרים באירוע יד קלה על ההדק, תבורך.

ג. הכיבוש אשם

כידוע, יש אנשים, שניחנים בכושר לראות את העתיד - לא, חס וחלילה, קוראים בקפה, שדבריהם הבל ורעות-רוח, וחסידיהם שוטים.

למשל, משוררים.

ראו, למשל, שירים, שנכתבו הרבה לפני הכיבוש, וכבר חזו את מוראותיו. הנה, לדוגמה, השיר "חמש שנים" ליצחק קצנלסון, שנרצח בשואה (שכמובן, לא הייתה, לפי אבו מאזן, יקירנו):

חָמֵשׁ שָׁנִים עַל מִיכָאֵל עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים. בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה

חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים. כאן במקור, כנראה היה כתוב "חמש שנים על מיכאל / עברו עד הכיבוש בריקודים ...).


שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים: נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה, חָתוּל שָׁחֹר - רַבִּי לָקִיק וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.

חָמֵשׁ שָׁנִים וּבַשִּׁשִּׁית אֶל חֲבֵרָיו קָרָא: "שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה."

וכאן, למרות שלא פגעו ביונת השלום, שהרי רק היא יונה צחורה - מחקו העורכים הרשעים מהשיר את העובדה, שהיו למיכאל חברים ערביים. "אֶל בֵּית-הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי אֶלְמַד יוֹם יוֹם עַכְשָׁו. חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו!"

למה הסתפק המשורר רק בשש שנים? - הרי זה ברור: הוא ציין את הכיבוש בששת הימים.

ד. מלחמה

למרות הניסיון של מערכת הביטחון - משר הביטחון ועד אחרון גמלאי השב"כ, שמתראיינים ללא-הרף - הבעיה אינה קיצוניות היהודים, אלא הרצון הערבי לסלק כל נוכחות יהודית מארץ-ישראל. ואת זה הבין זאב ז'בוטינסקי כבר לפני כשמונים שנה - הרבה לפני כל המנהיגות הציונית, ששגתה באשליות.

דוברי מערכת הביטחון עושים בהודעותיהם השוואה טמאה בין כמיהת יהודים לעלות להר-הבית לבין הסתה פראית ואנטישמית של הרש"פ ושל התנועה האיסלאמית. והם טורחים כל אימת שמוזכר צעד נגד הפורעים הערביים להזכיר צעדים דומים נגד קיצונים יהודיים.

אנחנו במלחמה ולא במעשים ספוראדיים של מיואשים, כדברי מומחינו. כידוע, מומחינו טעו בשיטתיות במאה השנים האחרונות בהערכת התנהגות השחקנים השונים במזרח התיכון - ובעיקר, הערבים - ובחיזוי פעולותיהם.

השאלה היחידה מה סוג המלחמה, שנקלענו אליה - האם זה המשך המלחמה הקודמת (התפרעויות משני עברי "הקו הירוק"), או שמא עלינו מדרגה, ואנחנו במלחמת דת - ג'יהאד - נגד היישות היהודית.

לעניות דעתי, יצא המרצע מן השק, ואנחנו בתחילת ג'יהאד מאורגן ומתוזמר, שבו לתנועה האיסלאמית, לאחים המוסלמים, לערביי ישראל ואפילו לערבים חילוניים להכעיס - כמו ח"כ ג'מאל זחאלקה - יש תפקיד ברור בפרטיטורה (דרך אגב, מזכיר מאוד את פרעות אוקטובר 2000). פעם, כשעוד רצינו לנצח (ולא רק "להכיל"), קראנו לכגון אלה - "מאורעות".

והתמימים מבינינו חוברים לרשעים, ותולים את האשמה בשריפת הבית בכפר דומא (שטרם נמצא מי חוללה, אך לשמאלנים, לערבים ולמערכת הביטחון קל ונוח להאשים יהודים במעשה) ובעליית יהודים להר-הבית. ועוד מתעלים על עצמם, וממחזרים את השקר הערבי-שמאלני, שעליית אריאל שרון להר-הבית בשנת 2000 הציתה את האירועים, שהערבים והתקשורת מכנים, האינתיפאדה השנייה.

ובהקשר הזה - כמה דיונים ייערכו וכמה סיפורים נשמע עד שיואילו להוציא את הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אל מחוץ לחוק?

ה. זכויות אדם

כשמתרוקנות המחסניות של יפי-הנפש, הם מזכירים, שבמלחמה בטרור חייבים לשמור על זכויות האדם.

של מי, רבותיי?

לעניות דעתי, זכות האדם הבסיסית הנה הזכות לחיות; ומי שמסכנהּ, דמו בראשו. כפי שנפסק בקיצור במוסר היהודי: "הקם להורגך השכם להורגו".

בתחילת הזמן החדש, כשתופעת הפיראטים הפכה לנפוצה, וסיכנה את הסחר העולמי, פסקה הכנסייה, שיש להילחם מלחמת חורמה בשודדי-הים. כך, הפסיקה כעת צריכה לתמוך במגמה להכרית כל שריד לטרור, המתנקש בזכותנו לחיות בארץ.