במסגרת הלינץ' הציבורי שעובר ד"ר
רן ברץ, מועמד ראש הממשלה לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי, נשמטה עובדה אחת שהיא ככל הנראה הסיבה לכל מחול השדים.
ברץ הוא כמו הקולאקים האוקראינים שהרעיב סטלין בשנות ה-30' של המאה הקודמת, שעליהם כתב אליה אלנבורג (1934) כי "איש מהם לא היה אשם בדבר; אך הם השתייכו למעמד שהיה אשם בכל". כפי שבמערב התקשו לפרש נכונה את הכוונות האמיתיות מעבר למסך הברזל, כך גם הימין אצלנו, האידיאולוגי, ובמיוחד הדתי, אינו מסוגל להבין את חוסר הרחמים הפוליטי המוטמע במי שטעם פעם מן "האדום האדום הזה" לצורך השגת הניצחון.
רק השבוע הואשמו המתנחלים, על-ידי אחד
מקורבנות הקומוניזם הקיבוצי, בפגעי מזג האוויר שפקדו את אזור השרון. הרי ברור שאם היו משקיעים את כספי ההתנחלויות בהטמנת הכבלים של חברת חשמל, הם לא היו נקרעים ברוח. סביר גם להניח כי לו היו בונים עוד בתים במרכז הארץ, במקום ב"שטחים", היה למי הגשמים יותר מקום לחלחל לקרקע. חובות העתק שנמחקו למגזרו כנראה אינה רלוונטית לנושא.
אפשר רק להודות על המזל הגדול שבזכות חלקה של תנועת "בני עקיבא" בארגון עצרת הזיכרון לרבין, ש"פנה לעשות סדר עם המתנחלים והסדר עם ערפאת" (
"ליברל" גיליון מס' 18, ע' 31), איש לא אמר שהאצבעות שלחצו על ההדק אוחזות עכשיו בהגה השלטון.
בזמן שנחלצים להגנתו של נשיא המדינה, רובי ריבלין, כל אוהביו משכבר הימים, מה שלא עשו כאשר השליכו עליו עוגת קצפת, אולי כדאי לשוב ולהזכיר את ההתלבטות בשידור חי של
אברהם פורז ו
שלי יחימוביץ' אם לקרוא לכלב בנימין או ביבי.
המעמד הנכון, זה שמנגד, מורכב מאלה שהשלטון נגזל ממנו בתואנות שווא (בחירות ועוד תעלולים דמוקרטיים למיניהם) ומאלה המאמינים שהיהודים גזלו את מדינת פלשתין. שני חלקי מחנה זה נמצאים כבר בשלבים שונים של מצב נפשי כזה שייחסם למדינת ישראל מסתכם ב"גם לי גם לך לא יהיה - גזורו". כך בעניין הגז הטובע בים, וכך בעניין המהותי לעצם קיומנו כאן - יצירת לגיטימציה בינלאומית מתמשכת לרעיון המדינה היהודית בארץ ישראל.
אם לסכם במשפט אחד את תפקידו של ראש מערך ההסברה הלאומי, אפשר לומר כי הוא נועד לתת מענה לשאלה המופיעה בסיפורו של ס. יזהר, "חירבת חזעה", המהדהדת עד היום, "מה לעזאזל אנחנו עושים במקום הזה?". ואת ההסבר(ה) לשאלה זו חייבים במחנה הנאור לעצור.
הימין האשם תמיד, קורא תיגר על ההגמוניה המעמדית, ולכן הוא האויב שמולו יש לרכז כל מאמץ. את האויב ניתן לזהות בקלות לפי מספר סימנים: אלה שחושבים ומדברים במושגים ארכאיים ובמקום לנטוש את הלאומיות הדקדנטית, נשארו משום מה עם דגל הכחול-לבן.
המאבק העיקרי המתנהל כיום בין המעמדות, הוא על השליטה בידע, שכן במאבק בין ה"הוויה" ל"תודעה", יש חשיבות עליונה לכל כלי תקשורת, קל וחומר לצומת הפוליטי המנווט את המידע מהם ואליהם.
ד"ר רן ברץ הוא סכנה בעליל להגמוניה המעמדית הוותיקה; הוא חילוני, רהוט, אינטלקטואל, בעל קשרים בינלאומיים, רחב אופקים והגרוע מכל: הוא חסר רגשי נחיתות. איום מיידי שכזה יש לנטרל בעודו באיבו, וללא שום רחמים.
נתניהו, אדם בעל מודעות היסטורית, ייטיב לעשות אם יעדיף את השיקול ארוך הטווח על-פני הסערה המתוקשרת בביצה המקומית וימנה את ברץ לתפקיד חשוב זה. הציבור בישראל ובעולם ייאלץ להתרגל לכך שיש אנשים מוכשרים בימין.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
