בנימין נתניהו בקדנציה הרביעית לאחר עשר שנות שלטון, פועל בהילוך גבוה להגשמת חזון "מדינת ו/או ממלכת יהודה" בשטחי א"י המערבית. כל זאת בניגוד להצהרת "בר-אילן" בדבר "חזון שתי מדינות לשני עמים". הצהרה זו ניתנה לצרכים טקטיים זמניים בלבד, שמבחינת בנימין נתניהו וליבת הקואליציה שלו אבד עליהם הכלח.
המדינה הדו-לאומית כביכול, תהיה מהות שונה מ"מדינת ישראל". היא תהפוך ל"מדינת/ממלכת יהודה". זה כרוך באובדן מהות העמיות "הישראלית"-דמוקרטית מודרנית לטובת מהות היהודיות האורתודוכסית הריאקציונית. ערביי ישראל והפלשתינים יודְרוּ באופן תהליכי ויושארו בניגוד לחזון זאב ז'בוטינסקי ו/או ראובן ריבלין - חסרי זכויות אזרח ב"מדינת יהודה". במקרה הטוב תהיינה להם זכויות תושבות מוניציפלית וקהילתית בסגנון ה"מילטים" העות'מאניים או ה"אוטונומיה המורחבת" של
מנחם בגין במבוא להסכם קמפ דיוויד מ-1979.
זה צובע את עתיד מדינת ישראל שהכרנו בצבעים קודרים. תהיה זו ישות שבה תנצח מהות האורתודוכסיה היהודית הפונדמנטליסטית-השמרנית-ריאקציונית-גלותית-משיחית על כל זרמיה ומרכיביה את המודרנה הישראלית. כל זאת בניגוד למהות העמיות היהודית-ישראלית החדשה שהגה בנימין זאב הרצל בתוכניתו לכינון התנועה הציונית, שהביאה את המהפכה המהותית מיהודיות לישראליות. מהפכה זו אפשרה את הקמת מדינת ישראל. הרצל שאף בכל מאודו להוציא את ה"גלות" מהישראלים. לטעמו של הרצל ובהמשך גם ארלוזורוב ושרת צריכים הישראלים להשתלב בעולם הגלובלי הקוסמופוליטי המודרני.
בנימין נתניהו חותר במרץ ליצור שינוי מצבי מהותי בלתי הפיך. זה יסיט את מדינת ישראל ממסלולה וממסילתה ההיסטוריים, שעליהם התקדמה מאז הקמתה. השינוי שמוביל נתניהו ב"אסטרטגיה רבתי" מתוחכמת ומסוכנת תוביל את ישראל להתנגשות היסטורית עם ה"תרבות המערבית" האמריקנית-אירופית-נוצרית וכן עם זרמי היהדות הלא אורתודוכסית שהם: הרפורמים, הקונסרווטיבים, האתיאיסטים ואחרים. הרס מערכת האיזונים והבלמים בישראל כולל את ההתעמרות ברשות השידור ובשירות החוץ הישראלי. כל זה מאותת על שינוי ערכים של המשטר הדמוקרטי בישראל באופן תהליכי מדמוקרטי ליהודי. צריך לציין ש-2016 היא שנה קריטית לתהליך מואץ שצובר תאוצה הרבה בגלל חולשת הממשל האמריקני בשנת בחירות וכן עקב חולשה גוברת של הקנצלר אנגלה מרקל ההולכת ומסתבכת יותר ויותר בבעיות מהגרים מחריפות. צריך להדגיש שהמדינות "הבלתי מזדהות" מנוכרות מישראל ממילא על-רקע אי-פתרון מתמשך של "הבעיה הפלשתינית".
האלטרנטיבה הנמהרת, הנואלת והאשלייתית של בנימין נתניהו היא סין. לשיטתו תהיה סין "הגב האולטימטיבי" של מדינת ישראל בשל אי-חיבורה למהות "התרבות המערבית והנוצרית" ובשל האינטרסים שלה ב"דרך המשי המסחרית החדשה", שחוצה בין היתר את מדינת ישראל (אילת-אשדוד-חיפה). זה יגשים את חזון העוועים של ה"יהודיות" המשיחית המבודדת, המנוכרת והמסתגרת בדבר "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". הכל בניגוד מהותי מוחלט לרוח הציונות והישראליות של: הרצל, חיים ויצמן, ארלוזורוב, שרת, אשכול, אלון, רבין, פרס, ברק, שרת ואולמרט. נתניהו תומך ב"שעשועים" ל"יהודיות" בדמות ארבעה בתי קזינו באילת שהזכיינים בהם יהיו לכאורה אנ"ש.
גם רצונו של נתניהו להסתמך על "ידידים" כמו ראש ממשלת הודו, נרנדה מודי, הלאומן הימני, הוא קצר ימים כי הדמוקרטיה ההודית תעלה לשלטון מחדש את
מפלגת "הקונגרס" ההיסטורית במנהיגות רהול גנדי.
כדי למנוע היווצרות מצב בלתי הפיך מסוכן כמתואר לעיל, וכדי להשאיר מרחב להגדרה עתידית של "הישות הפלשתינית" בגבולות מוכרים לפי החלטות האו"ם: 242 ו-338 עם חילופי שטחים - פעל
יצחק הרצוג יו"ר מפלגת "העבודה" והאופוזיציה לכנס את ועידת מפלגת "העבודה" בפברואר 2016, כדי לקבל החלטה עקרונית גמישה בדבר מיתוג אג'נדת ה"עבודה" בנושא ההיפרדות מהפלשתינים כשלב ראשון למשא-ומתן עתידי רציני אתם על הקמת ישות מדינית פלשתינית מוסכמת על ידם ועל-ידי מדינת ישראל. כל זאת לפני שהמצב יהפך לבלתי הפיך. זה יכול לקרות עקב קביעת עובדות מצטברות: פיזיות, חוקיות ומשפטיות חד-צדדיות על-ידי ממשלת בנימין נתניהו.
תוכנית הרצוג משותפת לו ולתוכניות שגיבשו שלושה מח"כי "העבודה": חיליק בר, מזכיר המפלגה, עמר בר-לב ו
עמיר פרץ שחזר למפלגת "העבודה" מ"התנועה". זה יכול גם להשתלב בוועידת השלום הבינלאומית שיוזמים הצרפתים.
מיתוג אג'נדת ה"היפרדות" אמור לשמש מכנה משותף פרגמטי משותף ומוסכם לכל הכוחות הפוליטיים, שאינם "
הליכוד" ו/או "
הבית היהודי". משמעות המכנה המשותף היא: מניעת היווצרות מצב בלתי הפיך שימנע הקמת "ישות פלשתינית", הכל כדי למנוע הפיכת מהות הישות הישראלית למהות אחרת של יהודיוּת (דו-לאומית או אחרת כלשהי).
בשלב המעשי הראשון של ה"היפרדות" תושלם "
גדר הפרדה" בין ישראל ליש"ע, כולל סביב ירושלים, תוך הוצאה מתחום ירושלים של השכונות הערביות שעליהן יוחלט.
חיים רמון הקים תנועה ציבורית חדשה בשם "להציל את ירושלים היהודית" כדי להגדיר ולקדם את תחומי גבולות ההיפרדות בירושלים.
אפשרית גם הקמת גדר ביטחון על הירדן למניעת חדירת פליטים ומסתננים בשל חוסר היציבות במזרח התיכון, וכדי לשמור על הירדן כ"גבול אסטרטגי בן הגנה". לפי "תוכנית יגאל אלון" (יגאל אלון היה מנהיג "אחדות העבודה" שהשתלבה ב"עבודה"). זה יחזק גם את ירדן ההאשמית. מעמד שטחי "C" יוגדר כך שיהיו חלק מ"הישות הפלשתינית" העתידית שצביונה ומהותה יוגדרו במו"מ העתידי. צריך להזכיר שגם יגאל אלון וגם
יצחק רבין דיברו על "ישות פלשתינית" בלי שיגדירו את מהותה. לכאורה מדובר ביצירת ישות פלשתינית שתהיה בגדר קונדומיניום ישראלי-ירדני. מודלים שיש בהם סוג של דמיון הם, בין השאר: לוכסמבורג, אנדורה, סן-מרינו וסרבסקה. הקמת ישות כזאת תייצב את הביטחון האזורי המזרח-תיכוני בכלל וזה של מזרח הים התיכון בפרט. במזרח הים התיכון נעשה כעת מאמץ לשיתוף פעולה על בסיס אינטרסים של נפט וגז בין: ישראל-יוון-קפריסין-מצרים.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
