אביגדור ליברמן כוכב עליון

אחרי סדרת כשלונותיו בטיפוח מועמדים לראשות הממשלה שיצליחו סוף-סוף לגבור על נתניהו השנוא (ציפי לבני, בוז'י הרצוג, אהוד אולמרט, גבי אשכנזי, יאיר לפיד), אימצו ידיעות אחרונות ו-ynet מדיניות חדשה: בדומה למהמרים שהוכו קשות בבורסה משום שהימרו רק על מניה אחת שאיכזבה, מעתה - פיזור ההימורים על פני כמה מועמדים.

עד שיופיע ה"דאוס אקס מכינה" המיוחל, שיגאל את העיתון המיוסר מסבלו המתמשך, רושמת בינתיים הטקטיקה העכשווית שיאים של גרוטסקה. העיקרון הבסיסי פשוט: כל מי שמתעב את ביבי הופך אוטומטית לבן בריתו הנערץ והמפומפם של הצמד ידיעות ו-ynet.

מספיק אם תתפרסם בתקשורת ידיעה על סכסוך קצר-מועד בין נתניהו לבין השר ישראל כ"ץ, ומיד יזנקו מניותיו של שר התחבורה והמודיעין למרומים בשמי העיתון ואתר החדשות הדיגיטלי שלו.

השניים כה נסחפו בהתלהבותם מהשר המורד, ועוד לפני שהתאייד הריב הקצרצר, וכבר זכה כ"ץ ותמונתו התפרסמה מעל דפי "ידיעות" (כאילו היה חבר הכנסת איתן כבל, לפחות), ואילו הפרשנית הפוליטית סימה קדמון נחפזה להדביק לו את התואר "השר המצליח"(!) - חריגה בלתי נסבלת (שר מצליח בממשלה כושלת?!) שבוודאי עלתה לה בנזיפה חמורה.

אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת ירח הדבש החלומי שמעניקים חייליו של נוני מוזס לחבר הכנסת אביגדור ליברמן. מאז הפציע ב-1999 בשמי הפוליטיקה, ספק אם זכה יו"ר ישראל ביתנו לעדנה תקשורתית שכזו. אחרי שנותר מחוץ למנעמי השלטון הימני, והפך לאופוזיציונר הקיצוני ביותר התוקף את ראש הממשלה נתניהו בשצף קצף, זוכה ליברמן שכל גיהוק שלו תופס כותרות ראשיות - הספק סטאחנוביצ'י לגבי מי שעומד בראש מפלגה המונית בת 6 ח"כים.

הפוליטיקאי, שרק תמול-שלשום נהגה התקשורת השמאלנית להזכיר לו בגיחוך בולט את הכרזתו מ-2001 לפיה, אם תפרוץ מלחמה עם מצרים על ישראל להפציץ את סכר אסואן, הפך בן-לילה למומחה מדיני-ביטחוני שקול ורב מוניטין, שציבור קוראי ידיעות אחרונות או גולשי ynet, ראוי שיאזין לדבריו (במיוחד אם מותקף בהם נתניהו).

ליברמן יודע כיצד לטפל בטרור הפלשתיני, יודע מה לעשות מול איומי החמאס, יודע כיצד להתגבר על חרמות ה-BDS ואפילו מחזיק בכיסו את פתרון הקסם, כיצד תוכל ישראל לצאת מן החנק המדיני, שלדבריו מאיים עליה. הלהט הדמגוגי של ליברמן הצליח לשכנע אפילו אותו עצמו, שלא לדבר על מעריציו החדשים בתקשורת, עד כדי כך שאלה גם אלה שכחו, כי הוא עצמו היה עד לא מזמן חלק מאותה ממשלה שעכשיו הוא מאשימה בכל מחדל אפשרי.

השיא (הזמני) נרשם לפני זמן קצר, כאשר ערוצי הטלוויזיה בישרו על מפגש פוליטי שבו נשמע ללא ספק משק כנפי ההיסטוריה. ליברמן ולפיד חברו יחד, רטטו העיתונאים מהתרגשות והציבור בישראל עצר את נשימתו.

פעם היה זיווג שכזה בין נושא דגל הליברליזם הנאור לבין איש הימין הקיצוני, נחשב לדמיוני. היום הוא מתקבל רק כעוד סלטה רעיונית אופיינית של יאיר לפיד, שמתחנף לחרדים, קורץ למתנחלים, הכתיר את עצמו לשר החוץ בממשלת הצללים (שאיננה קיימת), והכל במאמץ משעשע להתרחק מכל תדמית שמאלנית מזיקה, מה שאולי יסייע לו להגשים את חלומו לכבוש את כס ראש הממשלה.

החיבור ההזוי הזה הסעיר נורא את דמיונה של סימה קדמון מידיעות אחרונות, במיוחד כשהוא בא לאחר פרסום סקר מנדטים, שבו התחזק לפיד (מ-11 מנדטים ל-18), התחזק "אחיו" החדש של לפיד, ליברמן (מ-6 מנדטים ל-8), התרסק המחנה הציוני (מ-24 ל-15) ונחלש הליכוד (מ-30 מנדטים ל-26).

שנה לאחר הבחירות - שהתאפיינו בניפוץ גל הסקרים, התחזיות והפרשנויות (שכרגיל אצלנו, התבססו על משאלות לב יותר מאשר על ממצאים בשטח) - התברר שהלקח נשכח. המכורים הוותיקים לא יכלו לעמוד בפיתוי...

קדמון הפליגה במחוזות הדמיון וחזתה כבר את הנשיא ריבלין (בן חסותו של "ידיעות") מזמין אליו את ראשי הסיעה המאוחדת(!) של יש עתיד וישראל ביתנו, כדי להרכיב ממשלה. בלהט האקסטזה לא טרחה הפרשנית המלומדת להסביר לנו: 1. עם מי בדיוק ירכיב האיחוד המפלגתי המטורלל הזה קואליציה? 2. אם כדבריה של קדמון, האיחוד הזה צפוי "לשתות" (כך במקור) המון קולות מהליכוד, להיכן יזרמו המנדטים הרבים שיאבד המחנה הציוני?

האמת היא שקדמון לא זקוקה להיגיון. ה"פרשנויות" שלה נשענות דרך קבע על סגולה ייחודית. האורקל מדלפי תיפקד כספק נבואות ביוון העתיקה, הכירולוגים בימינו מתיימרים לשאוב מידע על-פי הקריאה בכף היד, מגידות העתידות המסורתיות נשענות על קלפים או על ספלי קפה, סימה קדמון...מנחשת.

בלי לשוחח עם נשואי ניתוחיה, היא יודעת בדיוק מה הם חושבים, חשים ומתכוונים להגיב. מוזר שבמקום לנצל את כשרון הניחוש הפלאי הזה לניחושים מניבי הכנסה בספורטוטו, היא מבזבזת אותו על פרשנות פוליטית שמסקנותיה ידועות ברובן מראש.


שכול וסוכריות


בשעה שמלחמת אזרחים עתירת קורבנות עוד לא השתוללה בסוריה, והנשיא בשאר אסד נחשב לנביא השלום האזורי (גם בעיניו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי), פעל אולפנם של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום ז"ל, כלובי למען החזרת הגולן לסוריה.

מאז התברר שאסד איננו בדיוק רודף שלום אובססיבי, כפי שהיה למשל, יאסר ערפאת שנוא נפשו, פועל האולפן הפוסט-ציוני של ירון לונדון למען מטרות צודקות אחרות. כמו למשל, הקמת נמל בעזה - המשוועת לחומרי בנייה למען המנהרות שוחרות השלום הקורסות בזו אחר זו - וגם למרק את חטאי גל הטרור הפלשתיני.

המפגש הבזוי שערכו חברי הכנסת של בל"ד עם משפחות מחבלים שנהרגו, בטענה של דאגה להשבת הגופות (מה שלא הסביר מדוע כיבדו הח"כים הדואגים את זכר המחבלים בעמידת דום), עורר עליהם את זעמם של חברי כנסת משני צידי המפה שלא לדבר על דעת הקהל בכלל.

מערכת התוכנית "לונדון את קירשנבאום" המודאגת החליטה להסביר לעם היושב בציון שלא היה זה צודק לכעוס על חנין זועבי ואחמד זחאלקה וחבריהם בפרובוקציה התורנית שלהם. לצורך כך זומנה לאולפן ד"ר מראם מסארווה, דיקאנית הפקולטה לחינוך במכללת אלקאסמי (נמצאת בבאקה אלגרבייה), שפירסמה חיבור הנושא את השם "פוליטידתיה של שכול בחברה הפלשתינית".

הגברת מסארווה הסבירה באריכות כי השכול בחברה הפלשתינית זהה לשכול בחברה הישראלית, והכל נשמע אקדמאי לחלוטין, עד שירון לונדון שאל (כמעט כמתנצל) על מנהגם של הפלשתינים לחלק סוכריות כאשר יש דיווחים על הרוגים בישראל כתוצאה מפעולות טרור.

ד"ר מסארווה מיהרה להסביר כי מדובר ב"סוג של התגברות על המוות", של "למגר את הכאב של האימא", אבל לא הסתירה את ההיבט הלאומי: "זוהי סוג של אמירה מול החברה הישראלית: איבדתי את הבן שלי אבל אני לא נכנעת".

חבל רק שהמרואיינת שדיברה באריכות, לא טרחה להסביר לנו את פשר התהייה המתבקשת: למה מחלקים סוכריות רק כאשר יהודים נרצחים? הרי צריך לחלקן כאשר נהרגים השאהידים? ד"ר מסארווה לא הסבירה וירון לונדון (כמובן) לא שאל.