נסעתי לסין

אני כבר למעלה משבועיים בארץ נכר, סין הרחוקה, טיסה של 18 שעות ברוטו הביאתני הלום.

ומה שהכרתי עד היום מסין, זו חבורת הפועלים העומדים מידי בוקר בנקודות איסוף של קבלנים ברחבי הארץ, בתקווה שאיזה שיפוצניק יאסוף אותם והם יגמרו את היום עם כמה שקלים ועל בטן מלאה, ופעמים רבות הולכים הביתה (ככל שמגוריהם יכולים להיקרא בית) דווקא על בטן ריקה.

והמציאות, לפחות כאן בשנזן היא לגמרי אחרת. שנזן אומנם נחשבת אחרת גם בקריטריונים סיניים, היא ממש ממש גובלת בהונג קונג, ולכן הייתה כל הזמן קרובה פיזית לעושר המערבי של הונג קונג, אבל מספרים לי שגם בערים הראשיות האחרות של סין העולם נראה לגמרי אחרת מאשר בהתיישבות הכפרית המתפרנסת בעיקר מגידולי אדמה, ואשר היא כנראה המקור העיקרי לפועלים הסינים בישראל.

הבוקר שלי מתחיל ביציאה ממלון הדירות בו אני משתכן, ועם היציאה החוצה אני ממש צריך להיאחז בקירות על-מנת שלא להיסחף בנהר האדם השוטף את הרחוב בדרכו מאזורי המגורים לאזורי העבודה, ומתועל כולו לגשר רחב ממדים אשר עוברים בו לדעתי בשעה אחת בבוקר עשרות אלפי אנשים, בצפיפות של אוטובוס אגד/אשד בשנות החמישים.

מספרים לי שמילא בימי אביב/חורף כמו היום, אך התמונה הזו חוזרת על עצמה גם בימיות הקיץ, עם 35 מעלות בצל ועם לחות של קרוב ל-100%.

והעובדה שלא תמצאו אותי מוטל שבור עצמות על הגשר נובעת מסיבה אחת, אני יוצא כעת בשעה 09:00 והפער הוא עצום, יש הרבה פחות אנשים "זורמים" מיד בסיום ה-RUSH HOUR.

אומרים לי שבמרבית התעשיות המקומיות שעת תחילת העבודה היא "ייהרג ובל יעבור" ומכך נובע העומס הענקי הזה בשעה מאוד מאוד ספציפית.

האנשים מאוד נעימים וקומוניקטיביים על-אף פערי השפה, לבושים היטב, בסופי שבוע רואים בפארק המרכזי של העיר הרבה משפחות עם ילדים, ממש כמו בארץ, הרבה אופניים, מנגלים לא ראיתי, אולי זה אסור, אולי לא אופנתי כאן.

חציית כביש וחציית מעבר חצייה על-ידי רכב זה בדיוק כמו בסרטי המערב הפרוע, מי ילחץ ראשון על ההדק, כלומר האם הנהג יהיה אשם בתאונה או שמא הולך הרגל, הזהירו אותי מראש שלא לנהוג כאן, ואני משתמש בשירותי המוניות (המחירים נמוכים משמעותית מהמחיר בארץ), וכמו שכבר אמרנו, לתפוס מונית לפני 09:00 זה כמו הוציא מים מאבן, אחרי 09:00 קלי קלוטו.

את שנזן מרשתים כעת ברשת של רכבות תחתיות, יש אזורים בהם הרכבת עובדת, נראה כמו תחנת חלל בערך, כאן לידי מתבצעות עבודות, יש קצת רעש יום ולילה אבל לא מפריע לישון.

מספרים לי שהרכבת היא סממן בולט של שלטון אסרטיבי אם לא נוקשה, הרכבת נוקבת את ההר גם אם יש לה בדרך בתי עסק, כנראה שהאינטרס הציבורי גובר כאן באופן מאוד מאוד נוקשה על האינטרס הפרטי.

לא שאלתי ואיני יודע אם השלטון הנוקשה קיים גם בחיי היום יום של האנשים, מה שבטוח הוא שאת אימת השלטון ראיתי על אנשים במזרח אירופה בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית, גם כאלה שהייתה להם פרנסה סבירה ומובטחת, וכאן לפחות על-פי הרושם החיצוני, לא ניכרת כל אימת שלטון על פני האנשים.

זהו, עד כאן. אולי אכתוב עוד פרק על הפן האנושי של העבודה, אולי אטייל ואתאר לי ולכם מה ראיתי, ועד אז להתראות לכולם מסין הרחוקה, מכאן כולכם דומים, ימין ושמאל, מזרח ומערב, וכמה חבל שצריך להתרחק כל כך הרבה על-מנת לראות אתה זה.

כתבה זו מוקדשת לא.ש. על כך שכתב לי והזכיר לי שהוא מתגעגע לכתיבתי.