היגיון מעגלי

בפסק הדין בעניין עו"ד אורי דניאל (עלילת האונס) חזר בית המשפט העליון ואישר ברוב דעות, שנגד עורך הדין נרקמה עלילת כזב שמטרתה הייתה להציגו כעבריין מין ולהרוס אותו מבחינה אישית ומקצועית. למרות זאת, משום מה החליט בית המשפט העליון שלא לפרסם את שמותיהן של המעלילות.

דומה, כי אם לא ניתן לפרסם שם מתלוננת מעלילה במקרה מסוג זה, נראה שבשום מקרה לא ניתן לפרסם שם מתלוננת המעלילה עלילת אונס. שופטי בית המשפט העליון חוששים מ"אפקט מצנן" שירתיע מתלוננות. אני בעוונותי סבור שגם לחשודים/נאשמים שיצאו במזל מעלילת שווא, יש אי-אלו זכויות וגם להם מגיעה הגנה כלשהי.

לא אתעכב על פסק הדין של הרוב, שמסקנותיו מוצקות ומשכנעות בעיני. אכן מדובר בעלילה נבזית מאין כמוה, שלקידומה הייתה שותפה על-פי פסק הדין עו"ד רוני אלוני-סדובניק, שאני מניח שלמרות התלונות שהוגשו בעניינה תצא ללא פגע. אבקש להתעכב על פסק הדין של שופטת המיעוט, דפנה ברק-ארז. השופטת הנכבדה סברה, כי לא הוכח באופן פוזיטיבי שלא היה אונס. היא מבססת את קביעתה על כך שבית המשפט המחוזי ביסס את קביעותיו על דרך הערכה לא נאותה של עדויות המתלוננות, בכך שלא התחשב במאפיינים המיוחדים של קורבנות עבירות מין.


פסיכולוגיה במקום ראיות


אם לתמצת את דעת השופטת בנקודה זו, הרי שהיא טוענת שאי אמינותה המתלוננות נקבעה, בין היתר, עקב שיהוי ממושך בהגשת תלונה (תשע שנים!), עקב העובדה שזמן רב לאחר המעשים שייחסו לדניאל הן נותרו ביחסים קרובים איתו ותמיהות נוספות. כל אלו, לדברי השופטת ברק-ארז, הן תופעות ידועות בקרב קורבנות עבירות מין, ואין בהן כדי להעיד בהכרח על אי-מהימנותן.

גם שופטי הרוב הסכימו עם עמדה עקרונית זו, אך סברו שבנסיבות המקרה היו די והותר ראיות לקבוע פוזיטיבית שלא התרחש אונס. כאן עלי להעיר שלא ברור איך יכול אדם להוכיח באופן פוזיטיבי שלא אנס. האם באופן עקרוני חזקת החפות אינה מספקת ראיה שדי בה, לנוכח העדר עדות מהימנה נוגדת?

התיאוריות המלומדות המשמשות בסיס לפסק הדין של השופטת ברק-ארז אינן חדשות. הן מסבירות למשל מדוע שיהוי רב בהגשת תלונה אינו פוגע באמינות המתלוננת, מדוע אפשר להאמין לתלונת מתלוננת שלאחר מעשה מקיימת קשרים חבריים רגילים עם ה"אנס", מדוע יש להאמין לעדות מתלוננת שלאחר מעשה מנסה לסחוט את הנאשם וכך הלאה. דומה שאין פרכה שאין תיאוריה שתסביר אותה, ותלמד עד כמה היא צפויה במקרה של עדות קורבנות עבירות מין.

משום מה, בלהט ההסברים המלומדים נשכחת עובדה בסיסית: יש לקבוע תחילה אם אכן מדובר במתלוננת שהיא קורבן עבירת מין, בטרם מתרצים את קשיי עדותה על בסיס תיאוריות המסבירות תופעות נפשיות האופייניות לקורבנות עבירות מין. אם מתלוננת מעלילה אינה קורבן עבירת מין, מה לבית המשפט ולכל התיאוריות הפסיכולוגיות על מצבן הנפשי של קורבנות עבירת מין?

כיום התהליך המחשבתי הפוך. למתלוננות על עבירות מין יש מצב נפשי מסוים שגורם להן לפעול בדרכים, שבנסיבות אחרות היינו רואים אותן כפוגעים קשות באמינות התלונה. מכאן נובעת המסקנה שאם עדות בעבירות מין סובלת מפגמים, שהיו ממוטטים אמינות כל עדות אחרת, אות ומופת הוא שבמקרה זה עדות המתלוננת היא אמת צרופה. גדול השופטים יתקשה להיחלץ מהיגיון מעגלי זה, שבו מה שנקבע כהנחת יסוד הוא מה שבעצם צריך להוכיח.


ביהמ"ש חייב להיות רציונאלי


הגיעה העת לחזור לעקרונות רגילים של הערכת מהימנות עדויות, ללא היזקקות לתיאוריות חוץ-משפטיות מתחום הפסיכולוגיה. שיהוי רב בהגשת תלונה, המשך קשר חברי עם החשוד לאחר מעשה, ניסיון להפיק רווח - כל אלו פוגמים במהימנות תלונת מתלוננת על עבירת מין, כשם שהיו פוגמים באמינות כל תלונה אחרת.

אין משמעות הדברים שיש לקבוע בנסיבות אלו שהתלונה אינה אמינה בהכרח. תמיד יש לבחון את כל הראיות ואת הסברי המתלוננת. פעמים לא מעטות, למרות הפגמים, עדיין ניתן לקבוע שתלונה היא מהימנה. אך לשם כך אין צורך בהסברים פסיכולוגיים. אם מתלוננת מסבירה למשל שנמנעה מתלונה על-רקע בושה, או חשש מתגובת הסביבה או מתוך רצון לשמור על מקום עבודה חיוני, ייתכן בהחלט שנאמין לה על-רקע עובדות אחרות שהוכחו.

כך למשל, במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב האמינו (לדעתי בצדק) לא' ממשרד התיירות, למרות שלא הגישה תלונה רשמית. היו ראיות די והותר לכך שבסמוך למעשה היא סיפרה על המעשים לחבר, לחברת כנסת ולעורך הדין שאליו פנתה בעניין פיטוריה. עדויות אלו שללו את החשש של בדיה מאוחרת, וקבלת התלונה לא הצריכה שום תיאוריה פסיכולוגית תומכת.

מה שאסור לעשות הוא להכשיר מראש ולהתעלם מכל פגם בתלונה, בטענה שהוא נובע מהיות המתלוננת קורבן עבירת מין בטרם הוכח שהיא אכן קורבן כזה. אם לעיתים בדיעבד נסלח למתלוננת אמינה על התנהגות לא רציונאלית, אי-אפשר לסלוח לבית משפט על התנהלות כזו.