בעקבות הפיגוע בבריסל פרץ אצלנו, כרגיל, ויכוח פוליטי האם הטרור שהיה בבריסל, זהה לטרור הפלשתיני המופעל נגדנו, שעכשיו הוא מתבטא בעיקר בסכינים. ראש הממשלה ייצג עמדת קצה אחת ולפיה אין כלל הבדל בין השניים; לעומתו הוצגה עמדת קצה נגדית הטוענת שיש הבדל מהותי בין השניים: בעוד שהפיגוע בבריסל של דאעש הוא דתי במהותו, הרי שהטרור הפלשתיני הוא לאומי במהותו ולא דתי. וכמו תמיד, אין רק שחור ולבן, והנושא מורכב ורב גוונים. נתחיל מהדבר הברור ביותר והוא המשותף בין הטרור של אל-קאעידה, דאעש וארגוני הג'יהאד העולמי האחרים לבין הטרור של הפלשתינים, כלומר של החמאס, ארגון פתח וארגונים אחרים: זה טרור וזה טרור במובן המקובל של רצח אזרחים חפים מפשע בכוונה, במזיד, ללא הבחנה בין נשים, ילדים וזקנים: בין אם זה בנשק חם, בחומרי נפץ, בסכינים, ברקטות. אבל במשותף המהותי הזה יש גוונים של הבדל. ארגוני הג'יהאד אינם זקוקים לתירוצים או הצדקות מדוע הם רוצחים אזרחים חפים מפשע. הם לא נזקקים לשום "לגיטימיות" לביצוע מעשי הזוועה שלהם. הפלשתינים לעומת זאת (בעיקר ארגון אש"פ, שבמרכזו תנועת פתח) ניסו תמיד למצוא "לגיטימיות" למעשי הזוועה שלהם. והיא זאת: אנחנו נתונים במאבק "לשחרור לאומי", אנחנו נאבקים ב"כובש", אנחנו מגלמים את ה"התנגדות" לכוח כובש קולוניאלי.
עברו חמישה עשורים ומחצית העשור מאז "חיימקה" החייל, ועוסקים אנו עכשיו בחייל שירה בחברון, בעוד המדינה כולה משותקת
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
