בוגי יעלון נפל שוב בפח של מחנה השמאל, כשהוא מיחס לדברי הבלע של חברים ממחנה זה נגד ראש ה
ממשלה, משמעות של הצבעת אמון בו. אין דברים רחוקים מכך. מחנה השמאל מנהל מלחמה "לחיים ולמוות" נגד ראש הממשלה מצד אחד ונגד לפיד ותנועתו מן הצד השני. נגד הראשון, מפני שהתחיל למשול כראש ממשלה, והוא מחזיר את השמאל בהדרגה לגודלו הטבעי; ונגד השני, מפני שהוא מהווה איום ממשי להחליף את "
המחנה הציוני" כאופוזיציה רצינית וכחלופה ריאלית לימין, היה וזה יכשל.
היו במחנה השמאל מי שהבינו שעם
זהבה גלאון, יחימוביץ, פרץ ועוד כמה קיצונים מסוגם, עתיד מחנה זה להתנוון, ובמשך הזמן אפילו להעלם מהנוף הפוליטי של ישראל. לאור עלייתו בסקרים של לפיד, נראה שחלק מאלה הבינו את הכיוון הדסטרוקטיבי אליו צועד מחנה השמאל, ועברו כבר לתמוך במחנה לפיד. מיעוט הצטרף בינתיים למר"צ, אולם בין מר"צ לקיצונים של השמאל-מרכז, אין הבדלים של ממש. לאחר שהשמאל-מרכז ידיח את הרצוג, יושלם המהפך - עוד קבוצת שפויים בערבון מוגבל תעבור לתמוך בלפיד, והשמאל הפוליטי יתנוון לגודלו האמיתי כיום בציבור. לא אתפלא אם אז יגיעו גם אחדים מקיצוני הקיצונים של מחנה זה לשת"פ עם המפלגה הערבית המאוחדת, סביב מצע אנטי-ציוני מובהק בנוסח "מדינת כל אזרחיה". תהליך כזה, לכשיתרחש, יהווה סיום פרק היסטורי בציונות ובמדינת-ישראל הסוציאליסטית.
בוגי יעלון לא רק נפל בפח של מחנה השמאל, הוא הוכיח שבפוליטיקה הוא עדיין רחוק ממיומנות אמיתית, וכן רחוק מעמדו של מנהיג לאומי בעל הבנה פוליטית וכושר שרידות. בעולם שמתקדם בכיוון המאופיין על-ידי דור ה-Y, אנשים המאמינים בערכים לאומיים וחברתיים, באחריות ציבורית ובסולידריות קבוצתית מסוג כלשהו, הם חריג - כמעט דינוזאורים. יעלון קרוב מאוד בגישותיו
להוויה פלאונתולוגית כזו. לא מפני שערכים הם דבר רע, אלא מפני שביחסו לערכים הוא כמרכסיסט שרוף. כאשר אדם חי ומתפקד בעולם רב-גוני, רב-תרבותי, רב-ערכי ורב-אינטרסים, אין הוא יכול להתקיים במסגרות חברתיות כשהוא מקדש סטיות-תקן של מיקרון מן הערך הנומינלי הרצוי לו. מותר ליחיד לחיות כך את חייו הפרטיים, אבל לא לצפות שכולם סביבו יהיו תעתיק מושלם שלו.
תפקידים רגישים
The Survival of the Fittest, אומר המשפט "המסכם" את תורת האבולוציה. יעלון לא השכיל למזג בין "אני" ל"אנחנו" במערכת הפוליטית שבה ביקש לתפקד. אפשר שלא לקח בחשבון שגם למערכת זו יש הירארכיה, אבל היא פועלת אחרת מההירארכיה הצבאית שאותה הוא מכיר היטב. ראש הממשלה חי במערכת הפוליטית, צריך לשרוד במערכת הפוליטית וחייב לנתב את דרכו תוך התחשבות באופיה, תכונותיה ומורכבותה. אני מעריך שיש לו ציפיות מצוות השרים המקורב אליו, אלה שממלאים את התפקידים הרגישים ביותר והמורכבים ביותר. עליהם להבין את תנאי הקיום שלו ולסייע לו לעמוד בהם, ולא לאתגר אותו בכל הזדמנות מחדש על שאין הוא מגשים ציפיות תאורטיות שלהם כאלה ואחרות. שרים שאינם יכולים להסתגל לצפי כזה מצד ראש הממשלה, אינם יכולים לשרוד בסביבתו. נדמה לי שבוגי כשל בהבנת עניין זה, פעם ועוד פעם - עד שקרע את החבל.
ראש הממשלה הביא את יעלון למשרד הביטחון. על יעלון היה לשמור שראש הממשלה ישאר במשרד ראש הממשלה. בפוליטיקה במיוחד אין סולידריות חד-סיטרית. עד כאן באשר לשאלה העקרונית. מכאן לשאלה מדוע בחר יעלון להודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, ומדוע בחר לקשור זאת בטענה המוזרה של חוסר אמון בראש הממשלה. האם פעל כאן כדגן ודיסקין או בדומה לח"כ אורלי אבוקסיס-לוי ובהשראת הודעתה על פרישה מ
ישראל ביתנו. ואולי ביקש להידמות ל
בני בגין או
דן מרידור, שסברו שתפקידם הפוליטי הוא לשמור את ראש הממשלה אזוק לשרשרת הערכים שלהם, עד שהראה להם את הדלת, ואז בחרו לפרוש ולעסוק בביקורת גרידא?
יהיה המניע אשר יהיה, יעלון שגה שוב. ראש הממשלה אינו יכול להתנהל לפי "תורת יעלון" או תכתיבי יעלון.
הוא אינו חייב ליעלון את משרתו או את הדין וחשבון האולטימטיבי. את אלה הוא חייב לציבור. נראה שיעלון שכח חלק זה בתורת המדינה שלמד. השיקול המוסרי של יעלון מחייב רק אותו ורק לגבי עצמו. הסמכות שהוענקה לו על-ידי הציבור, ניתנה לו בכדי שימלא אחר ציפיות ציבור בוחריו כמיטב יכולתו. נכון שר-ביטחון הוא שר ביטחון של כולם, כשם שכל בעל תפקיד ציבורי נבחר הוא נציג של כולם, אבל אף פעם אסור לו לשכוח, כל עוד הוא פועל במסגרת החוק, מי באמת העניק לו את הסמכות.
יישובן של מחלוקות מצפוניות בין "תורת יעלון" לציפיות הציבור הוא באחריותו האישית של יעלון; עליו למצוא את המינון הנכון ואת הדרכים הנכונות. אם אין הוא יכול או רוצה, כנראה שהוא אינו נמצא במסגרת הפוליטית הנכונה או בתפקיד הנכון.
ממשלה משותפת
סולידריות בפוליטיקה, היא לעיתים מזומנות הבלגה על מה שבתנאים אחרים עשוי להקרא חוסר נאמנות.
יכולת ההבחנה מתי מדובר בחוסר נאמנות ומתי בכורח המציאות, היא תכונה קריטית לפוליטיקאי. האם פרוש הדבר הוא שאדם כיעלון חייב להשלים ולהבליג על כל מהלך או מעשה המתנגש עם תובנותיו, כבודו זכויותיו, או מצפונו? בוודאי שלא. אבל טריקת דלת של שר ביטחון בפניו של ראש ממשלה, אף פעם איננה מעשה נבון.
אולם, אם הגיע יעלון למסקנה שהליכוד כבר איננו המחנה הפוליטי שעימו הוא מזדהה או שבמסגרתו הוא יכול ורוצה להמשיך ולתפקד, אזי עשה נכון שהחליט לצאת לדרך אחרת.
ראש הממשלה ביצע מהלך פוליטי מבריק שבו דחק לפינה בבת אחת את כל יריביו הפוליטיים, ופתח לעצמו מספר לא קטן של אפשרויות. הרצוג לא הבין שהוא אינו בא לממשלת אחדות פריטטית אלא לממשלה משותפת שבה נתניהו הינו ראשון בין שווים; הרצוג לא הבין כי נתנה לו הזדמנות להשתתף במהלך מדיני שאולי יתניע הסכם עם הערבים, אבל לא הוא יהיה מוביל המהלך; הרצוג לא הבין כי הוא אינו רשאי לתחמן את שותפו הבכיר בקנוניות עם גורמי חוץ, שידחקו את נתניהו לפינה ויאלצו אותו לבלוע צפרדעים; ומפני שלא הבין כל זאת, סיים בפינת הזירה. יעלון כבר מספיק זמן בקירבת נתניהו כדי לדעת מה "מותר" ומה "אסור" ובכל זאת הימר על כל הקופה - לא חכם ובוודאי לא פיקח.
