נאציזם, פאשיזם ומה שביניהם

האם מישהו מתעניין באירועי הנאציזם בגרמניה לפני שנים? דבריו של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, עוררו סערה כאשר אמר דברים בנושא: "מפחיד לזהות בקרבנו תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 80-70 שנה". לכן היה לי עניין רב לקרוא את הספר "בגן חיות הטרף" מאת העיתונאי האמריקני אריק לארסון. הוא עוסק בדיוק בתקופה הזאת ומתאר את שגריר ארצות הברית בגרמניה בתקופה של עליית הנאצים לשלטון. התיאור מעניין וקולח כפי שראו אותו השגריר, ויליאם א. דוֹד, ובני משפחתו.

השגריר, שלא היה יהודי, לא ראה את הבעיה היהודית כנושא עיקרי לשליחותו. הוא הסתכל על התהליכים של הפיכת המדינה הגדולה מרפובליקת ויימר הדמוקרטית לשלטון היטלר הדיקטטורי. היה מעניין. עסקנו בספר "בגן חיות הטרף" של העיתונאי האמריקני אריק לארסון. הוא כתב על שגריר ארצות הברית בגרמניה הנאצית, ויליאם א' דוֹד, פרופסור להיסטוריה משיקגו, ובתו מרת'ה שלא שמרה על ריחוק מאנשים בעלי עמדה -גרמנים בעיקר אבל גם דיפלומט צרפתי ודיפלומט סובייטי.

הם מתוודעים באופן אישי לדמויות בצמרת הנאצית. בתחילה, מרת'ה מוקסמת מהפאר, מהנשפים ומהגברים הצעירים והשאפתניים של ברלין בימיו הראשונים של הרייך השלישי. היא מנהלת סדרת פרשיות אהבה עם מיטב גברבריה של "גרמניה החדשה" וגם נציג צרפת בברלין ונציג ברית המועצות הסובייטית. בני המשפחה - כל אחד מנקודת מבטו - מתוודעים באופן אישי לדמויות הראשיות המרכיבות את הצמרת הנאצית, מפקד האֶס-אָה (פלוגות הסער) הברוטלי ארנסט רֶהם, מפקד חיל-האוויר הביזארי הרמן גרינג, שר התעמולה האפל אך רב הקסם יוזף גבלס ואפילו הפיהרר אדולף היטלר. ככל שחולפים הימים, מתרבים הצללים ומצטברות עדויות מזעזעות על המציאות בגרמניה ההיטלראית. השגריר דוֹד חוזה בחלחלה ברדיפת היהודים, במעצרים השרירותיים של מתנגדי השלטון, בהשתקת התקשורת ובחוקים מפלצתיים, שהמשטר החדש יוזם חדשים לבקרים. הוא מנסה להתריע על כך בפני שולחיו האדישים שבמחלקת המדינה מלאת התככים בוושינגטון ולעורר את מודעותם לאופיו הרצחני והאלים של המשטר הנאצי, אולם תוך כדי כך מתחיל לחרוג מהניטרליות שמתחייבת מתפקידו.

"בגן חיות הטרף" הוא סיפור אמיתי הנקרא כסיפור מתח מלא תהפוכות ותככים, אהבה, תשוקה ואימה. אותי עניין בשתי נקודות מבט: כיצד ההמון הגרמני הפך להמון נאצי - כיצד אנשי האומה התרבותית ביותר באירופה, הפכו בזמן קצר לאוהדיו של היטלר והצדיעו לו במועל יד (תמונות מלייף, מן המצגת). לא מצאתי לכך תשובה.

נקודת המבט השנייה: התככים. הספר מתאר בפרטי פרטים ובצבעוניות רבה את פעולותיהם של המתנגדים לשגריר, הן בתוך השגרירות בברלין והן בוושינגטון. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהשגריר לא נעזר בכתבניות כדי להעביר את דבריו לוושינגטון, אלא כתב פתקאות בכתב ידו ושלח אותן באמצעות אנשי קשר במישרין אל הנשיא רוזוולט. זה לא תמיד עזר, שכן מתנגדיו במשרד החוץ הוציאו דיווחים שלו והדליפו אותם, כנגדו, לתקשורת האמריקנית. הדברים הגיעו גם לברלין וגרמו קשיים ניכרים לשגריר שם.

בעקבות הספר, שוחחתי עם ישראלי, ששירת לפני שנים בוושינגטון במסגרת משרד החוץ שלנו. הוא ניהל מגעים חשאיים עם גורמים אמריקניים וחשש שהדברים יודלפו במשרד החוץ בירושלים. "האמריקנים ידעו על מה אנחנו מדברים ואני לא רציתי שהדברים יתפרסמו בארץ" - סיפר בפגישתנו. "אז שלחתי את כל הדיווחים למשרד החוץ בירושלים, כנדרש. אבל לא סימנתי אותם ב'דחוף', 'בהול' או 'סודי'. שלחתי את המכתבים כאילו הם סתמיים. כעבור חודשים אחדים, התקשר אלי מישהו ממשרד החוץ ושאל: 'למה אתה לא מדווח?' הצבעתי על כל המכתבים ששלחתי. הוא נדהם ואמר 'אנחנו לא קוראים את המכתבים הרגילים הללו'...

"השיטה הצליחה", סיכם האיש.

סדנה דאירעה חד הוא. תככים קיימים בכל משרדי החוץ באותה צורה, באותה דרך ונגד אותם שגרירים ודיפלומטים.

לא זזים

נכנסתי עם המון אנשים למעלית ומישהו העיר: "שום דבר כאן לא זז בלי ללחוץ".

השיב מאן דהוא: "כולנו לחוצים"...