גישור צר מאוד

המציאות מלמדת שאחד מכל שלושה זוגות מתגרש. אף שרוב הזוגות שנפרדים עושים זאת תוך הגעה להסכמות ונמנעים מקרבות עקובים מדם בערכאות, עדיין בתי המשפט למשפחה, כמו גם בתי הדין הרבניים, עמוסים לעייפה בתיקי גירושין.

כדי להקל על העומס, ומתוך כוונה למנוע מלחמה בין בני הזוג המתגרשים, על השלכותיה האפשריות, נכנסו לתוקף לאחרונה החוק והתקנות הקובעים שלפני פתיחת הליכים, חובה להגיש "בקשה ליישוב סכסוך" ולנהל לפחות ארבע ישיבות גישור עם עובדת סוציאלית. רק אם לא הגיעו הצדדים להסכמות, יעבור התיק להכרעת בית המשפט.

על פני הדברים נראה שמדובר בחוק טוב: במקום לנהל מלחמות מרות ויקרות, מתגרשים יגיעו להסכמות במהלך הגישור, יחסכו כסף, והמהלך יועיל לילדיהם. אכן, לחוק מטרות טובות וראויות, ויש לברך כמובן על כל ניסיון להביא פתרון סכסוך גירושין ללא מלחמה מיותרת בבתי המשפט. אלא שבצד הכוונות הטובות קיימים חששות לא מבוטלים בקשר לתועלת שתצמח למתגרשים ולילדיהם בכפיית הליך גישור.

אולי הכשל המשמעותי ביותר שמסתמן בחוק הוא החשש שהרצון להראות הצלחה והישגים במסגרת אותם גישורים, יגרום להפעלת לחץ כבד על צד שייראה כחלש, בדרך כלל נשים, להתפשר ולוותר כדי להגיע להסכם, וזאת גם במחיר של קיפוח זכויות. כך ייעשה שעה שנמצאים בחדר ללא עורך דין שמייצג, מסביר, מזהיר, נלחם ומנהל מו"מ עבור הלקוח. בצד התובנות הציניות המוכרות שיש לרבים על עורכי דין (נודה, חלק לא מבוטל מהן בהחלט מובנות ומוצדקות), הרי שככלות הכל, לא בכדי פונים לעורכי דין בעת צרה: תפקידם להגן על זכויות שולחיהם. אם ייחתם הסכם לאחר הפעלת לחץ על הצדדים, יהיה קשה מאוד לסובב את הגלגל לאחור, וההסדרים המקפחים יחולו על הצדדים במשך שנים ארוכות.

עולה כאן גם השאלה האם עובדת סוציאלית יכולה באמת לגשר בהליכים מורכבים, לרבות עת שמדובר בחלוקת רכוש מורכבת. האם בידי נציג רשויות הרווחה ידע מתאים לשם כך? התקנות מאפשרות אומנם לקרוא לעורך דין מיחידת הסיוע, אולם האם מבלי שהוצגו ראיות מתאימות ונפרשו מלוא הטענות, הוא יכול לוודא שזכויותיו הרכושיות של מי מהצדדים לא יקופחו?

כשל נוסף שלכאורה טמון בחובת הגישור הוא הנחת היסוד שיתנהלו ישיבות בניחותא, שבמהלכן כל צד ינהג באופן שקול ויכבוש את רגשותיו. אלא שגירושין מטבעם מציבים את בני הזוג בתוך קונפליקט רגשי וברגע מאתגר מבחינה אמוציונלית. לא מדובר בסכסוך שמהותו כספית בלבד, שאז הגעה לפתרון באמצעות גישור יכולה בהחלט להיות אפשרית. טלו מקרה שבו גבר מגלה בגידה מצד אשתו: האם בנסיבות כאלה באמת ניתן לכפות עליו לשבת בחדר אחד עם האישה ולנהל בנחת שיחת גישור?

יתרה מכך: לא סביר שצד ייכנס להליך כזה בלי עורך דין מייעץ, וכנראה לפני כל ישיבת גישור, או לאחריה, הצדדים יקבלו ייעוץ מתאים ויוציאו כספים לשם כך. ניתן אפוא להניח שלמרות שעורך הדין לא יהיה בחדר, הוא עדיין יהיה נוכח ברקע. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

בעיה חמורה נוספת היא שהתקופה בה מוקפאים ההליכים המשפטיים יכולה להיות מנוצלת לרעה לנקיטת פעולות חד-צדדיות, כגון הברחת והעלמת נכסים על-ידי אחד הצדדים. אומנם התקנות מאפשרות במצב כזה להגיש בקשה דחופה לבית המשפט לצו לשמירה על זכויות, אבל אם בקשה כזאת תוגש - פירוש הדבר שהסכסוך הגיע לבית המשפט על כל המשמעויות, וזאת בניגוד למטרת החוק, וסביר שעצם הגשת הבקשה תסכל סיכויי ההצלחה של מפגשי הגישור.

אכן כוונות טובות לחוק, אך גם חששות וכשלים בצדו - לכן מומלץ להיכנס להליך זה לאחר היוועצות בעורך דין מנוסה.