נחישות ישראל, לכאורה, להסכים לחבילת סיוע ביטחוני אמריקנית ל-10 שנים לפני ה-20 לינואר 2017 - כדי לשדרג יציבות כלכלית, מדינית, דיפלומטית וביטחונית - עלולה גרום נזק ארוך-טווח לביטחון הלאומי וליחסי ישראל-ארה"ב.
אם ישראל תקבל את תנאיו של הנשיא אובמה (כפי שפורסמו בתקשורת) תהיה החבילה שונה לחלוטין מזו שנחתמה ב-2007, שהייתה קטנה יותר (3.1 מיליארד דולר לשנה), אך לא שללה הרחבה ביוזמת הקונגרס,
שהוכיח במקרים רבים את יכולתו לנווט את יחסי החוץ והביטחון הלאומי של ארה"ב. חבילת 2007 כללה מימון שנתי של מחקר ופיתוח ישראלים ויצור משותף בתחום הגנה נגד טילים. רבע מהסיוע הופנה למחקר ופיתוח ביטחוני בישראל.
מ-2007 חל שדרוג מהותי בתרומת ישראל לביטחון ארה"ב, ולכן ב-25 לאפריל הפגין הקונגרס את הערכתו לישראל, כאשר 83 מתוך 100 סנטורים קראו לאובמה להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל. אם תסכים ישראל לשלול מהקונגרס את מעמדו המרכזי בעיצוב שיתוף הפעולה ישראל-ארה"ב, יהיה זה "גול עצמי", סטירת לחי לחוקה ולבוחרים בארה"ב, פגיעה במעמד הרשות המחוקקת (קונגרס) שהיא שוות-עוצמה לרשות המבצעת (נשיא), שולטת בתקציב, והנציגה האותנטית ביותר של הציבור האמריקני, ולכן בעלת-ברית שיטתית של ישראל, בעוד כל הנשיאים לחצו על ישראל כלכלית, ביטחונית ודיפלומטית.
הלך הרוח של הצבור האמריקני (71% אוהדי ישראל לפי סקר "גאלופ") מיוצג בקונגרס, הבולם בשיטתיות את מחלקת המדינה שהתנגדה להקמת ישראל ומהווה מוקד ביקורת קשה בישראל. פוטנציאל הקונגרס בולט בתקופות של אי-יציבות גלובלית ומחלוקת בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל. לדוגמה, הקונגרס הביא להרחבה חסרת-תקדים של שתופי-פעולה דווקא בזמן העימות בין רה"מ שמיר לבין הנשיא בוש, על-רקע התפרקות ברה"מ, פלישת
סדאם חוסיין לכווית ומלחמת המפרץ הראשונה ששדרגו את חיוניותה האסטרטגית הייחודית של ישראל בעיני הקונגרס, אך לא בעיני הנשיא.
היערכות גמישה
את דרישת הנשיא להימנע משילוב הקונגרס בעיצוב שיתוף-הפעולה בין ישראל לארה"ב - המנוגדת לחוקת ארה"ב ולאינטרס של שתי המדינות - יש לבחון על-רקע הצונאמי הערבי הסוער מאז 2010, ותרחישים מציאותיים-גועשים של העולם והמזה"ת, שהוא האזור המפוצל, בלתי-צפוי, אלים, בלתי-סובלני ומונחה-טרור מאז המאה השביעית. עמידה בפני תרחישים מזוגזגים, הניזונים מקריסת מערב אירופה, התפשטות הטרור האיסלאמי, שאפתנות האייטולות וסכנה לקיום משטרים ערביים מתונים, מחייבת היערכות גמישה, המנוגדת להסכם קשיח ל-10 שנים, המבטל יוזמות קונגרס, שהוכיחו חיוניותם בעבר.
חתימה נמהרת על הסכם ארוך-טווח, כתוצאה מאי-וודאות המאפיינת את שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, ומחשש לדחייה צפוייה כתוצאה מכניסת נשיא/ה חדש/ה לבית הלבן, עלולה להקריב ביטחון ארוך-טווח על מזבח נוחיות-אסטרטגית קצרת-טווח, ולשלול מישראל שריר עוצמתי של הקונגרס. מה גם ששני המועמדים הם תומכי ישראל לפחות כמו אובמה, ולכן יתמכו בחבילת סיוע ביטחוני נדיבה לא-פחות מאובמה, שתשודרג על-ידי הקונגרס.
כמו-כן, אין להסתנוור מהסכמים ארוכי-טווח עם ארה"ב, המאופיינים, תמיד ובצדק, על-ידי ערפול, פתח לפרשנויות שונות, לדחייה, להשעיה ולהתחמקות, כדי להגן על אינטרס ארה"ב. לדוגמה, ב-1957 התחייב הנשיא אייזנהאואר להפעיל צבא אמריקני כדי לבלום הפרה מצרית של הסכם פרוז סיני, אבל ב-1967 - כאשר מצרים הפירה את ההסכם - טען הנשיא ג'ונסון שההסכם אינו מחייב.... כך גם היה גורל התחייבות הנשיא פורד, מ-1975, לגבי חיוניות רמת הגולן לביטחון ישראל. ב-1979 התכחש לה הנשיא קארטר....
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
