כדי להסביר את נושא מבנה הכח הצבאי אפתח בהמחשה: מנהל מסעדה צריך להחליט איזה סוגי מאכלים ירצו האורחים לאכול במהלך היום; כמה בשר לקנות, כמה דגים, כמה ירקות. הלקוחות אינם מנסים באופן מכוון להימנע מהמזון שבמסעדה. אבל כבונים כוח צבאי, כשבוחרים להחזיק כמות מסוימת של מטוסים, שריון, חי"ר וכו', האויב אינו מגיב כמו הלקוח שלך. הוא לא צורך את מה שהגשת לו כי אם נמנע מזה. ואויבים, בניגוד ללקוחות, אינם נוטים להיות משתפי פעולה ואינם נוהגים בנימוס. בווייטנאם, ארצות הברית גילתה שהוייטקונג - גסי-רוח שכמותם - פשוט סירבו להתכנס בקבוצות גדולות כך שיהוו מטרות קלות. זו הייתה בעיה איומה. ככה זה אויבים.
ההכשרה הצבאית הראשונה שקיבלתי הייתה בצבא הבריטי. נתנו לי רובה אנגלי, שלא היה מתקדם כמו המאוזר שבישראל קוראים לו "צ'כי", אבל היה לו כידון. ואמרו לנו "קודם כל אתם צריכים להראות שאתם מוכנים להרוג את האויב עם כידון". היינו רצים ותוקעים את הכידון במטרה. הבטיחו "שהמלכה תיתן לכם קצת תחמושת". פניתי לסמל המחלקה ואמרתי לו: "אתמול פוצצו כוחות הוד מלכותה כלי נשק גרעיני. בשביל מה אני צריך כידון?" והוא השיב: "אם יש לך כידון, רוח הלחימה שלך עולה על זו של האויב. אתה רץ אליו עם רובה מכודן והוא בורח, רוח הלחימה שלו מתמוטטת. ובאשר לכלי הנשק הגרעיניים האלה", אמר הסמל, "הם כל כך רבי עצמה עד שאיש לא ייתן לנו להשתמש בהם".
מאז ועד היום מתרחש דבר אחד קבוע: חזרתו למרכז הבמה של החי"ר, ואי-ההבנה הנצחית לגבי הסיבה לכך. איך חוזר החי"ר? ניקח לדוגמה את הפעולה של האמריקנים באפגניסטן: רצה הגורל ואני הייתי נוכח שם בימים הראשונים של בלחימה. הכל התקדם להפליא, מפציצים הטילו באופן בלתי נראה חימוש מדויק ש"הכומתות הירוקות", הכוחות המיוחדים, כיוונו באמצעות לייזר ישר למטרה - והמטרה הייתה כוחות הטליבאן שנאספו על ראשי הגבעות כדי לבלום את התקדמותם של כוחות נאטו ושל הכומתות הירוקות. זו הייתה מלחמה נהדרת, אתה עומד ומתבונן בגבעה באפגניסטן ורואה איך הגבעה עפה ואתה עפים אנשי הטליבאן. כמובן שאנשי הטליבאן למדו מהר מאוד שלא להתגודד בצורה כזאת, התחילו להתפזר בשטח ולהיעלם. בסופו של דבר, לאחר זמן קצר כל הלחימה נעשתה על-ידי כוחות חי"ר אמריקנים. אנשי חי"ר עם רובה ביד שנכנסו לכפרים נגד אנשי טליבאן.
התהליך הזה מתקיים מאז 1945. עד 1945, מלחמות היו תופעות שבהן הייתה התפתחות עצומה. מלחמת העולם השנייה החלה ב-1939 עם מטוסים דו-כנפיים והסתיימה עם מטוסי סילון. המלחמה דחפה להתקדמות. אבל מאז 1945 המלחמות גורמות לנסיגה. הן מחזירות את הגלגל לאחור. זה התחיל כבר בקוריאה, שם בתחילת הלחימה הכל נעשה בכוח האוויר ונחתים. אז פותחו פצצות הנפאלם ותוכנן לפוצץ בהן את האויב. אבל ברגרסיה, חזרו שוב לחי"ר. בישראל קרה בדיוק אותו הדבר. בהתחלה פעולות בקנה מידה גדול, מבצעים שכללו כוחות חמושים וממוכנים בעומק סיני ובגולן, ואז הרגרסיה לחמאס ולסכינים. זה קרה לכולם ובכל מקום. החריג היחיד היה מלחמת המפרץ ב-1991, שם היו פצצות חכמות והיו מטרות.
כיום יש שימוש רב במושג לגיטימיות. זה אינו עניין חדש. בשנת 1415, כאשר הנרי החמישי החליט לפלוש לצרפת כדי לתבוע לעצמו את הכתר, הוא הרגיש שהוא זקוק למסע תעמולה שלם שיסביר מדוע מחזיק הכתר הבריטי הוא גם השליט הלגיטימי של צרפת. צרפת הייתה תחת החוק הסאלי, והחוק הסאלי לא אפשר את העברת השלטון בירושה לאישה. כבר אז באירופה המלך היה עסוק בשאלת הלגיטימיות. הוא עיבד את מסכת הטיעונים שהסבירו מדוע הייתה לו הזכות החוקית לטעון לכתר, והכנסייה האנגליקנית הקריאה בכל כנסייה באנגליה את ההסבר החוקי לגבי זכותו של המלך לצאת למלחמה בצרפת. הכנסייה הבריטית העבירה את ההסבר לכנסיה הרומית שהפיצה את הידיעה גם היא, וכך הלאה. במלים אחרות, בשנת 1415 - וכאן אולי אחדש משהו לחיל-האוויר הישראלי - כאשר מלך רצה לצאת למלחמה, אחת מדאגותיו הגדולות הייתה נושא הלגיטימיות. הוא רצה לשמור על לגיטימיות משום שהזדקק ללגיטימיות מבית, ומשום שהוא היה זקוק ללגיטימיות מפני הצבא. כבר אז הובן שכאשר מתכננים מבצע צבאי, הדאגה הראשונה היא נושא הלגיטימיות.
הדיון בהנרי החמישי מביאה אותי לדון באחד האיומים העכשוויים, קרי, אחת הדרכים שבהן ישראל חווה את הרגרסיה האוניברסלית במלחמה באופן כללי, במקום שיהיה עליה להילחם בדיוויזיות סוריות חמושות שניתן להילחם בהן באמצעות דיוויזיות ישראליות, ישראל נלחמת נגד ארגון החיזבאללה. כשאני מנתח את מבנה הכוחות אני מבין שמול החיזבאללה צריך להעמיד עשר חטיבות חי"ר. ואם אין עשר חטיבות חי"ר, עצתי היא לדלל כוחות מהכוחות המיוחדים, מהסיירות, ולהחזיר את הכוחות לחי"ר הסדיר והרגיל. חציית הגבול ללבנון צריכה להיעשות כמובן, רק כאשר החיזבאללה מתחילים לירות רקטות - אז חוצים את הגבול ומגיעים לכל כפר ולכל בית ולכל מרתף. כמובן שהחיזבאללה ישגרו רקטות רבות לפני שהצבא יצליח להגיע לשם, אבל את השאר ניתן יהיה לסכל. במקביל צריך שניים-שלושה כוחות משימה משוריינים, שיעלו לקו נהר הליטני וגם יאפשרו את החזרה.
העניין הוא שכאשר יוצאים למבצע מסוג זה, אין מקום לחיל-האוויר, אין עוד מצב של דוד מול גוליית. אין הפצצות, אין כוח אווירי נגד האזרחים שעל הקרקע, והחיזבאללה אינו יכול להוציא לתקשורת תמונות של תינוקות מתים בביירות. הכלי הוא כלי שמעניק לגיטימיות. אנו הופכים לעם שנוטל נשק לידיים כדי להתגונן כנגד רקטות וטילים נבזיים שסופקו לחיזבאללה על-ידי עמים אחרים.
לאור העימות הנוכחי בין השיעים לבין הסונים, לחיזבאללה אין את הפופולריות הפוליטית מבית שהייתה לו בזמן העימות מול ישראל ב-2006. אין לו תמיכה פוליטית בלבנון, במזרח התיכון, בעולם המוסלמי, בעולם הערבי או בכל מקום אחר. גם חידוש אספקת התחמושת מסוריה, הפך להיות בלתי-יציב, והרבה יותר קל לקטוע אותו.
זו דוגמה למאבק בחיזבאללה. ראשית יש להכיר שישראל אינה נמצאת בעמדה ייחודית. להפך, כולם נאלצים כיום לחזור לשימוש בחי"ר. יש ליישם את העמדה הזאת ולשלם את המחיר הפוליטי המזערי. באופן זה אובדן הלגיטימיות מצטמצם למינימום, משום שהעולם רואה אנשים שמגנים על עצמם בפני רקטות תוך שימוש ברובים, ולא אנשים שמפציצים ערים ואוכלוסיות שלמות.
המבנה הוא שמעכב את האופטימיזציה בכל מערכת פוליטית מוכרת. יש מבנה מאורגן מבחינה היסטורית, שבו לחיל-האוויר יש הרבה כסף, עוצמה והשפעה, והוא נמצא בכל מקום, אנשי חיל-האוויר חודרים לתכנון ולכל שאר הגופים, וחיל-האוויר מציג את טיעוניו ואומר "למה להילחם? למה צריך ללכת לשטח עם רובה וכידון? אנחנו, ורק אנחנו - נקבל פטור מן החוק האוניברסלי שמכריח את כולם להילחם כך. אנחנו, ורק אנחנו, נעשה הכל באמצעות חיל-האוויר", הבעיה היא, כמובן, שהחיזבאללה מסרב לשתף פעולה. כלומר, הוא לא בנה מחדש את מבנה המפקדות שהיו לו בביירות. השאלה תהייה איזו מטרה ישראל תפציץ אם וכאשר תרצה לבצע צעד הפגנתי? אם נפציץ כפרים במקום לשלוח אליהם את החי"ר נשלם את המחיר בלגיטימיות.
כמובן שקיימת סוגיית הנפגעים, אקרא לזה "לגיטימיות פנימית". כשאתה עוסק באסטרטגיה אתה לא נמצא באותה העמדה שבה נמצאת עקרת הבית. אם אתה מתכנן לגבש מנטאליות של עקרת בית בנוגע לנפגעים, לא תוכל אפילו להיכנס ל"בית האסטרטגיה," ועדיף שתישאר בחוץ.
אלה הן הסוגיות הבסיסיות הקשורות במבנה הכוחות שעמן יש להתמודד. אין בכל הסוגיות הללו שום דבר מיוחד או ייחודי.
הערה נוספת, כשעסקתי בלגיטימיות חזרתי למלך הנרי החמישי, שנת 1415, קרב אז'נקור. באותה תקופה הטלוויזיה לא הייתה מפותחת במיוחד, וגם לא הרשתות החברתיות. בשנת 1415 אמצעים אלו היו במצב פרימיטיבי למדי. ולמרות זאת, אפילו בתקופה ההיא היה כל מלך באירופה חדור בידיעה העמוקה שזה דבר שחייבים לעשות. מסיבה זו אני מופתע כשאני רואה היום אנשים שלא חושבים שזהו נושא משמעותי לתת עליו את הדעת. ראיתי לאחרונה נייר מדיניות שהופץ והסביר איך ישראל יכולה באמת ובתמים להשפיע על התודעה של אנשי החמאס, על-ידי שימוש בלחץ צבאי מרבי. כאשר מדינה נלחמת במלחמת עולם, כמו ארצות הברית במלחמת העולם בשנת 1945 אפשר להשתמש בפצצות אטם, נפלאם וכו'. אבל אז המדינות הניטראליות, הצופים היחידים במלחמה הי מדינות כמו טונגה ופורטוגל. היום המצב שונה. ישראל אינה לבדה כמעצמה המתמודדת מול יפן. יש שחקנים אחרים רבים - כולל לרוע המזל, אוניברסיטת הארוורד.
והפעם - תאונות, חשיפה, ביזוי ופשיטה
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
