דבריו של איש ציבור אינם דבריו הפרטיים, דבריו של איש ציבור הם דברי הציבור. ולכן פיו ולשונו של איש ציבור כפופים למגבלות שמטיל הציבור, והממונה הסופי על שמירת הסף של המגבלות האלה הוא בית המשפט. מי ייתן ויבוא יום ובית המשפט ישפוט באורח מאוזן אמירות משני הצדדים וישתיק את הדוברים החולים של שני הצדדים מבלי לחשוש יותר מידי לעגל הזהב החדש של
חופש הביטוי. וכמה מצער שעגל הזהב הזה פועל כעת רק לצד אחד, אבל טוב חצי כוס מאשר כלום, בואו נקווה שבית המשפט יזכה לכ"א מגוון יותר והאיזון המיוחל אף הוא יגיע.
בכל מקרה, איש ציבור שנכשל חמורות בלשונו הולך הביתה, חד וחלק, ואינו ראוי יותר לשמש כאיש ציבור. אין ענישה על לשון חולה, אלא ענישה של הליכה הביתה, עדיף בבושת פנים, ולכן גם אין דרך חזרה. לשון חולה אינה מבריאה לעולם.
ואז באים קשקשנים ובוכים בכי תמרורים על ההלכה ועל הזכות לומר ברבים של שטות אטומית המוזכרת בכתבי הקודש. אז רבותי היקרים, כתבי הקודש הם כתבי קודש, ומי שהולך לצטט לנו אותם מהיסוד עד הטפחות, אנא יחפש מקום עבודה אחר, כי אצלנו הוא יהיה מובטל.
כן הלכה, לא הלכה, החיים והמוות הם ביד הלשון, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ומתוך ההן אנו למדים על הלאו, מי שאינו שומר על לשונו אנו יחפש פרנסה אחרת, לא אצלנו, לא עם הילדים שלנו. אנחנו לא נסכים שילדינו יסבו לסדר פסח עם לשון מלוכלכת אפילו אם ציטטה מילים מהמקורות, אפילו אם היא מכסתח"ת עצמה עם רעיונות חולים מכתבי הקודש.
ומי שיתפשר, יזמין את הרפש הלשוני הבא. רפש עם כסת"ח מהמקורות היהודים, רפש עם כסת"ח מהמקורות המוסלמים, או רפש עם סתם כסת"ח אשר אינו שונה כלל משני הכסת"חים הראשונים.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
