האם הייתה התנצרות מרצון או מאונס בתפוצות

במאות ה-3 וה-4 לסה"נ היו קהילות קטנות של יהודים נוצרים בארץ ובעיקר בסוריה אבל מספרם היה זניח. החקיקה האנטי-יהודית נגעה רק למניעת השפעה יהודית. אומנם הכנסייה ונוצרים התנכלו ליהודים אבל אין ראיות לתופעה של התנצרות יהודים מרצון או מאונס מלבד אולי מקרים בודדים. יש ראיות על סירובם של יהודים בתפוצות לאפשר לשליחים הנוצרים לדרוש בבתיה"כ.

אבל, צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני הגיעו למסקנה בסיפרם "המיעוט הנבחר" שהגורם העיקרי להתמעטות האוכלוסייה היהודית לאחר מרד בר-כוכבא ואילך היה ההתנצרות ההמונית של יהודים מהמעמד הנמוך. התזה שלהם היא שחקלאים יהודים אנאלפביתיים לא היו מסוגלים לעמוד בדרישות המחמירות של היהדות לאחר חתימת המשנה ב-200 לסה"נ. הרפורמה ביהדות חייבה את ההורים לשלוח את בניהם לביה"ס. חקלאים רבים לא הו היו מסוגלים לעמוד בעלויות הכרוכות בלימוד ילדיהם וכן לא יכלו לוותר על עבודת הבנים בנחלה והעדיפו להתנצר.

מחברי "המיעוט הנבחר" מאשרים שבתלמוד הבבלי והירושלמי יש ידיעות מעטות בלבד על מומרים/ משומדים שהתנצרו אבל הם טוענים שבמקורות הנוצריים, במאות כתובות וממצאים ארכיאולוגיים בכנסיות יש ראיות עקיפות לתופעה של המרת דת המונית לנצרות.
אקשטיין ובוטיצ'יני חילקו את המתנצרים לשלוש קבוצות עיקריות:
הקבוצה הראשונה של המתנצרים בתפוצות באה בעיקר מחוגי היהודים ההלניסטים. אלה היו יהודים שזיקתם הדתית נחלשה בהשפעת אימוץ התרבות ואורח החיים ההלניסטיים. הם חדלו להקפיד על קיום מצוות היהדות במאות ה- 1 וה- 2 לסה"נ ואף ניתקו את קשריהם עם הקהילה היהודית במקומות מגוריהם. לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית לא היה להם כל קושי לאמץ את הנצרות שלא הייתה כרוכה בברית מילה ובמילוי קפדני של חוקי התורה. החוקרים קבעו שהנצרות צמחה בעיקר באזורים בהם התגוררו יהודים הלניסטים בסוריה,לבנון, אסה"ק,יוון, צפון אפריקה, חצי האי האיברי. מרכז ודרום איטליה ודרום גאליה. באזורים אלה, בניגוד לארץ ישראל ובבל לא נוסדו ישיבות תורניות שטיפחו את הזיקה ליהדות.

הקבוצה השנייה של המתנצרים באה מקרב החקלאים היהודים. החקלאים היהודים בפרובינקיה פלשתיניה היו אנאלפביתיים שלא היו מסוגלים לעמוד בדרישות המחמירות של היהדות לאחר חתימת המשנה וגם משום שידם לא הייתה משגת לשלוח את ילדיהם לבתי הספר לאחר קבלת ההחלטה המחייבת את ההורים להקנות לילדיהם ידיעת קרוא וכתוב. בתפוצות היו בתיה"ס פרטיים וההוצאות שולמו ע"י ההורים וגם שם היהודים שהיו חקלאים לא היו מסוגלים לעמוד בדרישות המחמירות של היהדות. אקשטיין ובוטיצ'יני מצאו ראיות לגבי הקבוצה השנייה בכתבים של הנוצרים הקדומים ואבות הכנסייה שהעידו שרוב המתנצרים היו חקלאים אנאלפבתיים.

הקבוצה השלישית הייתה מורכבת מלא-יהודים שהתגיירו או היו "יראי אלוהים" ומצאצאיהם שמצאו בנצרות דת פחות מחמירה. כידוע, הייתה המילה אסורה באימפריה הרומית לגבי לא-יהודים מאז ימי הקיסר אדריאנוס. כמו-כן, המילה הייתה כרוכה בניתוח וכאבים וברמת הרפואה של אותם ימים אף בסיכונים שהרתיעו רבים.
יהושע עמיר (Yeoshua Amir) תומך במאמרו על פילון האלכסנדרוני, בתזה של אקשטיין/בוטיצ'יני לגבי הקבוצה הראשונה. להערכתו הייתה במאה ה-3 לסה"נ עדה נוצרית באלכסנדריה שהייתה מורכבת מיהודים הלניסטים שניתקו קשריהם עם היהדות. הוא העלה סברה ש"בקרב האינטליגנציה של עדה צעירה זו נמנים בני בניהם של אותם יהודים משכילי אלכסנדריה...ההסברה הנוצרית, שהתפרקה ממצוות התורה כפשוטן...הייתה נוחה מאוד לעשיית נפשות בין יהודים משכילים אלה".

החוקרים שותפים לתזה של אקשטיין/ בוטיצ'יני לגבי הקבוצה השלישית. ל"יראי האלוהים" קל היה להעדיף את הנצרות שנתנה להם מונותיאיזם ללא תרי"ג מצוות וברית מילה. אבל, הם לא היו יהודים.

לעומת זאת, המחקרים על מערכת החינוך היהודית, העדויות מתוך מעשי השליחים וכתבי אבות הכנסייה והחלטות מועצות הכנסייה מפריכים לדעת חוקרים אחרים את התזה של אקשטיין / בוטיצ'יני: לא הייתה תופעה של התנצרות בקרב היהודים בארץ ובתפוצות במאות ה-3 וה-4 לסה"נ.

ראשית כל, משה אברבוך (Moshe Auerbach) הגיע למסקנה שעד סוף המאה ה- 3 וראשית המאה ה- 4 לסה"נ נתחסלה כמעט לחלוטין הבערות בארץ ישראל ובבבל. כאשר הנצרות חדלה להיות דת נרדפת ב-313 לס' כבר לא הייתה תופעת בערות בארץ ובבבל. השינוי במעמדה של הנצרות לעומת ההידרדרות במעמדה של היהדות ארע בתקופה שלא הייתה תופעת בערות בקרב החקלאים בארץ.

היוזמה להקמת מערכת חינוך יסודית בארץ ישראל ראשיתה במאה ה-3 לפנה"ס. היוזמה נבעה משתי סיבות עיקריות: ראשית כל, לדעת אברבוך המאמצים של השליטים ההלניסטיים להפיץ את התרבות ההלניסטית החל מהמאה ה- 3 לפנה"ס גרמו לחכמים להפנים את הצורך בטיפוח הערכים הרוחניים של היהדות בקרב היהודים. צורך זה הביא בתקופה החשמונאים להנחת היסודות לחינוך היסודי משום שללא ידיעת הקריאה קשה היה להפיץ את תורת ישראל בחוגים רחבים של האוכלוסייה. לדעת ישעיהו גפני היה גורם נוסף להקמת מערכת חינוך ציבורית. הקמת ממלכת החשמונאים חייבה הקמת מינהל ממלכתי ופקידות בדרגים שונים שינהלו את ענייני המדינה. לכן, מספר יודעי קרוא וכתוב גדל בימי שלטון החשמונאים.

תהליך הפיכת החינוך היסודי לנחלת הכלל היה ארוך. על-מנת להקים מערכת חינוך היה צורך בהכשרת מורים ומערכת החינוך למבוגרים חייבת הייתה להכשיר מלמדים. חכמי בית שמאי שהיו בעלי גישה עיליתיסטית חלקו על דעת חכמי בית הלל לגבי הקמת מערכת חינוך ציבורית, אבל דעת חכמי בית הלל ניצחה.

השלב הראשון נעשה ע"י שמעון בן שטח. על-פי התלמוד הירושלמי ( כתובות, ח' י"א ו-פ"ח ל"ב ע"ג) שמעון בן שטח הוא שיזם את הקמת מערכת החינוך הציבורית. בן שטח פעל בימיו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי (103 - 76 לפנה"ס). בתחילה נוסדו בתי ספר בירושלים ובערי הפלך הגדולות.

השלב השני בהתפתחות מערכת החינוך הציבורית היה לאחר חורבן בית המקדש כאשר המרכז הרוחני הוקם ביבנה. רבי יהושע בן גמלא (אמצע האה ה-1 לסה"נ) תיקן תקנה שחייבה הקמת בתי ספר יסודיים "בכל עיר ועיר" כלומר גם בערים הקטנות ובעיירות וקבע חינוך חובה לבנים מגיל 6-7. הנשיא רבן גמליאל יסד ביבנה בית ספר בו למדו 1,000 ילדים על-פי עדות נכדו. נשיאי הסנהדרין לקחו על עצמם את הפיקוח על משלוח מלמדים ליישובים. פילון האלכסנדרוני ופלביוס העידו על גידול משמעותי בידיעת קרוא וכתוב. פלביוס (שלהי המאה ה-1 לסה"נ) כתב שהתורה צוותה ללמד את הבנים מקרא כדי שידעו את החוקים. פלביוס העיד שבני כת האיסיים ידעו קרוא וכתוב וההיסטוריון אלברט באומגרטן (Albert Baumgarten) ייחס את התרחבות מספר יודעי קרוא וכתוב בהתפתחות המחלוקות הדתיות בין הסיעות השונות בימי הבית השני.

השלב השלישי היה לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא. כשלון המרד הביא לחיסול כמעט מוחלט של האוכלוסייה היהודית ביהודה ולהפיכת הגליל למרכז העיקרי של היישוב היהודי בארץ. לדעת אברבוך, למרות המצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית הריכוז באזור אחד הקל על הרחבה נוספת של החינוך היסודי בערים ובכפרים בסביבתם. רבי יהודה הנשיא וחכמים אחרים ניהלו מלחמה בבערות ועריכת המשנה בשנת 200 לסה"נ נתנה דחיפה עצומה לפיתוח החינוך העל-יסודי. רבי יצחק נפחא בן זמנו של רבי יהודה נשיאה אמר ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ". גם אם הוא הגזים אין ספק שבגליל הייתה התקדמות ממשית בהקניית הקריאה והידיעה בתורה. רבי יהודה נשיאה מינה שלושה חכמים שיעברו מיישוב ליישוב וימנו מלמדים. כדי להקל על החקלאים ובעלי המלאכה לשלוח את בניהם ללמוד אף תוקנה תקנה שילדים יוכלו ללמוד בשבת ולעזור בפרנסת המשפחה בימי חול.

בעת הקמת מערכת החינוך היה התשלום למלמדים מוטל על ההורים ולכן סביר להניח שרק בעלי אמצעים יכלו לשלוח ילדיהם ללמוד קרוא וכתוב. זאב ספראי קבע שבשלב מסוים תוקנה תקנה לפיה ביישובים היהודיים תוקצבו הוצאות בית הכנסת ע"י כלל התושבים. כל מי שהתגורר שנה ביישוב חויב לשלם לקרן הציבורית למימון מערכת החינוך. תקנה זו תוקנה לדעת אברבוך ע"י רבי יהושע בן גמלא סביב אמצע המאה ה-1 לסה"נ.

הלימודים התקיימו בבנין בית הכנסת ושכרו של המלמד שולם מקופת הכלל. בתי הכנסת ניבנו ברוב המקרים מתרומות של יהודים אמידים כפי שמעידים הממצאים הארכיאולוגיים על בתי הכנסת היהודיים. בארץ ובבבל היו גם בתי ספר פרטיים. הלימודים התקיימו בביתו של המלמד וההורים שילמו למלמד. בתפוצה הבבלית נעשו מאמצים דומים להקמת בתי ספר. רב היה האחראי להנחת היסודות לחינוך היהודי המאורגן בבבל.

בחברות חקלאיות היה מקובל לקיים את הלימודים בעונות המתות של החקלאות כדי שהבנים יוכלו לעזור בעבודה במשק החקלאי בעונות הבוערות. הקהילה הכפרית סיפקה לאכרים שירותים חיוניים למשק החקלאי כמו מערכת השקאה, בניית טרסות, טחנת קמח ועוד...האיכר הבודד לא מסוגל היה לעמוד בהוצאות על שירותים אלה ובוודאי שלא היה יכול לקבלם מחוץ לקהילה.

אבל, מעל לכל, בני אדם אינם מונעים רק ע"י שיקולים כלכליים כטענת אקשטיין / פוצטיצ'יני. הקהילה היהודית הצטיינה ברמה גבוהה של סולידריות ובארגון קהילתי שכלל עזרה לחלשים. העוולות של הכיבוש הרומי חיזקו את הסולידריות היהודית בקרב האוכלוסייה הכפרית.

שנית, מאמצי השליחים לשכנע את יהודי התפוצות להתנצר נכשלו- פאולוס, שאול התרסי לשעבר, חי בין השנים 6 לפנה"ס - 67 לסה"נ. הוא עשה מאמצים כבירים לשכנע את יהודי התפוצות לקבל על עצמם את הנצרות. במעשי השליחים תוארו בהרחבה מסעותיו של פאולוס ברחבי הפזורה היהודית. הוא ביקר בבתי כנסת בקהילות היהודיות בקפריסין, אסה"ק, סוריה ויוון ונשא דרשות בבתי הכנסת. כפי שמעידים המקורות הנוצריים הצלחתו של פאולוס הייתה זניחה. יש עדות ממעשי השליחים(ט', א-ב) שיהודי רומא סרבו לתת לפאולוס לדרוש בבתי הכנסת מאחר שלא הביא עמו איגרת מנשיא הסנהדרין בארץ ישראל. בדרך כלל קיבלו השליחים שנשלחו לתפוצות למטרות שונות איגרות אל ראשי הקהילות שם. בשלב מסוים נמנעה מפאולוס קבלת איגרות. סביר להניח שזה היה המצב גם בקהילות אחרות בתפוצות. היסטוריון יווני קבע שיהודי אסה"ק גילו התנגדות לפעילות המיסיונרית של השליחים הנוצרים. באלכסנדריה שיתפו היהודים פעולה, על-פי מחקרו של צ'ריקובר עם הפגאנים והאריאנים נגד הכנסייה.

בוועידת השליחים של היהודים-הנוצרים בירושלים ב-49 לסה"נ נדונה העובדה שהיהודים- הנוצרים נכשלו במאמציהם להביא את היהודים בארץ לקבלת הנצרות. על-מנת לשפר את סיכויי ההתפשטות של הנצרות הוחלט לוותר על המרכיבים היהודיים של הכת היהודית- נוצרית ולהעביר את הדגש בפעילות המיסיונרית ללא-יהודים.

הקרע הסופי בין הנצרות ליהדות היה לאחר מרד בר-כוכבא. עד מרד בר-כוכבא גילו חכמי התורה יחס דו- ערכי כלפי היהודים הנוצרים אך לא הוציאו אותם מכלל ישראל. לאחר מרד בר- כוכבא השתנתה המדיניות והם הוקעו כבוגדים ובבתי הכנסת קללו אותם במסגרת תפילת שמונה עשרה.

החלטתו של פאולוס להתחיל לפעול לעשיית נפשות בקרב הגויים נבעה מיאושו מהסיכויים לשכנע את היהודים בארץ ובתפוצות לקבל על עצמם את הנצרות. המעבר מהמאמצים לשכנע את יהודי התפוצות למסעות בקרב האוכלוסייה הפאגאנית התרחש בעקבות ועידת השליחים בירושלים ב-49 לסה"נ . בוועידה נדון הנושא והוחלט לוותר על המרכיבים היהודיים של הכת היהודית- נוצרית על-מנת למשוך פגאנים לנצרות.

שלישית, אין ראיות ממקורות נוצריים על תופעה של התנצרות יהודים במאה ה-3 וה-4 לסה"נ. יש ראיות על נוצרים שביקרו בבתי כנסת ואימצו מנהגים יהודיים. במאה ה-3 הנצרות הייתה עדיין דת נירדפת וראשיה פעלו לניתוק הזיקה בין היהדות לנצרות ופקדו על מאמיניהם להתרחק מיהודים. גם במאה ה-4 לסה"נ כאשר הנצרות הייתה לדת הקיסרות עדיין היו ראשיה עסוקים ביצירת הנתק בין היהדות לנצרות. ממכתבי אבות הכנסייה וההחלטות של מועצות הכנסייה במאה ה-4 לסה"נ הסיק פלדמן שהנצרות הייתה נתונה עדיין במאבק בינה לבין היהדות. היו עדיין יהודים-נוצרים שקיימו מילה וחוקים יהודיים והיו נוצרים שביקרו בבתי כנסת ונמשכו אחר מנהגים וחגים יהודיים, השתמשו בלוח השנה היהודי ואף בבתי דין יהודיים. מועצת ניקיאה ב-325 קבעה שאסור לחשב את מועד האיסתר הנוצרי על-פי הלוח העברי והוחלט לא לחגוג את איסתר במקביל לפסח. במועצה בלאודיקיאה שהתקיימה בין 343 ל-381 התקבלו ארבע תקנות נגד קיום מנהגים יהודיים ע"י נוצרים ונאסר על נוצרים לשבות ביום השבת. יום המנוחה נקבע ליום ראשון. מצב דומה היה בדיונים של מועצות הכנסייה לאורך המאה ה-4 לסה"נ. אפיפניוס כתב בשלהי המאה ה-4 לסה"נ על כיתות יהודיות-נוצריות ששמרו שבת וקיימו מילה ואף הפנו תפילותיהם לכיוון ירושלים. הקיסר יוליאנוס הכופר (361 - 363) שתכנן לבנות מחדש את בית המקדש והקיסר האריאני ואלריוס (364 - 378) התייחסו ליהודים באהדה למורת רוחם של אבות הכנסייה. האב הירונימוס (Hieronymus) שחי בין השנים 347 - 419 לסה"נ תרגם את התנ"ך ללטינית - הוולגטה - כדי שהנוצרים לא יקראו את הנוסח היהודי של תרגום השבעים. יוחנן כריסוסטומוס (Chrysostomus Yoahnes) ההגמון של אנטיוכיה (347 - 407) ניהל מערכת הסתה נגד היהודים אבל מדרשותיו ניכרת דאגה מההשפעה היהודית בחוגים הנוצריים. הוא ציין שבייחוד נשים הושפעו ממנהגים יהודיים ותקף את הבעלים על שאינם מונעים מנשותיהם לבקר בתתי כנסת.

רוקח הסתמך על "מעשי השליחים" לגבי הפעילות בקהילות היהודיות בתפוצות במטרה לגייס יהודים לנצרות. הוא הגיע למסקנה שבאמצע המאה ה-2 לסה"נ נפסקו סופית המאמצים לנצר יהודים. רוקח שותף לדעתו של פלדמן שמתוך כתבי אבות הכנסייה בולטת העובדה שראשי הנצרות התייאשו מניצור יהודים וכל מאמציהם היו מכוונים למנוע השפעה יהודית על מאמיניהם ועל הפגאנים שנטו לנצרות. כתבי הנוצרים נגד היהדות נועדו להילחם בהשפעה היהודית שנבעה מעצם קיומם של היהודים כקבוצה דתית מגובשת ומושרשת. הדרשות של כריסוסטומוס שהיה הגמון אנטיוכיה התקיימו ב-386 לסה"נ והיו מכוונות לנוצרים. הוא היה מזועזע מהעובדה שנוצרים רבים נהגו לבקר בבתי הכנסת, השתתפו בחגים, העדיפו בתי דין יהודיים והיו חשופים להשפעה יהודית.

הקרע הזמני בין הקיסרות והכנסייה בימיהם של הקיסר יוליאנוס הכופר (361 - 363) שתכנן לבנות מחדש את בית המקדש והקיסר האריאני ואלריוס (364 - 378) פגע במעמדה של הכנסייה. קיסרים אלה התייחסו ליהודים באהדה למורת רוחם של אבות הכנסייה.

בקיצור, המפנה במעמדה של הנצרות בעקבות הפיכתה לדת האימפריה ע"י קונסטנטינוס הגדול (313 לסה"נ) הפך את ההשתייכות לנצרות ליותר אטרקטיבית מאשר בעבר. אבל, המסקנה מהנתונים שהובאו היא שבמאות ה-3 וה-4 לסה"נ לא הייתה תופעה של התנצרות יהודים אם כי לבטח היו מקרים בודדים.