קומבינה אקטואלית בסרטו של יוסף סיידר


נורמן

בסרטו החדש "נורמן" מגיע סיידר לגבהים הוליוודיים רציניים. ריצ'ארד גיר מלוהק לתפקיד המעכר היהודי מניו-יורק, המכיר ומחבר אנשים לצרכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים. אליו חובר מיכה אשל, ליאור אשכנזי, כראש ממשלת ישראל. אין ספק שלשני השחקנים המצויינים הללו, כימיה משחקית, וחיבור ענייני. הצופה מיד חש באקטואליה הצינית לגבי ראש הממשלה הנוכחי והקודם, שלא בחלו בשום קשר של טובת הנאה ושוחד אישי, כדי לקדם את ענייניהם האישיים.

הסרט מביע ביקורת גם על הקהילה היהודית הגדולה בניו-יורק, על רבניה ודובריה, העוסקים בשנור מעשירי הקהילה, כדי לעזור ולקדם את צרכיהם, משכנם. בתי הכנסת שלהם, ואף לתמוך בנציגי ישראל החשובים, להתחכך בהם, ולהיכלל כחברים קרובים שלהם.

נורמן אופנהיימר, גיר, הוא יהודי עסקן, שאין לו כתובת, או משרד מסודר. איש אינו מכיר אותו באמת, מיהו, והיכן הוא גר. הוא מצוייד בכרטיסי ביקור בלבד, ובטלפון נייד, שעונה בכל שעות היממה.

בראשית הסרט הוא פוגש בסגן השר, מיכה אשל, אשכנזי, ותוך כדי הסתכלות משותפת בחנות נעליים יוקרתית, הוא קונה לו זוג נעליים יקרות, כדי לשחדו ולהביאו לבית של מיליונר יהודי לארוחת ערב. הנעליים הן סימבול לטובת הנאה שיש שכר וקשר בצידה.

אחרי "בופור" ו"הערת שוליים" יוסף סידר מנסה לשלוף עוד שפן מהכובע. במרכז העלילה נורמן, איש עסקים אמריקני, שמתחבר לפוליטיקאי ישראלי. משם, הכל רק יכול להסתבך. נשמע לכם מוכר?

איננו יודעים דבר על נורמן אופנהיימר, שמתהלך כל העת ברחובות ניו-יורק, לבוש במעיל צמר ארוך בצבע קאמל, אוזנייה של טלפון נעוצה תדיר באוזנו, מצויד בכרטיסי ביקור שעליהם כתוב רק"Oppenheimer Strategies". הוא מסרב לקבל "לא" כתשובה, אורח לא קרוא, נודניק מדופלם וחברם הטוב של אנשים שלא מכירים אותו בכלל. תסמכו על האינסטינקטים שלכם, זה האיש שצריך לגרום לכל אחד לעבור למדרכה השנייה.

צוות השחקנים הישראלי כולל, בין היתר, את דב גליקמן וטלי שרון. "נורמן" עוסק, אגב כך, בקשר שבין יהדות ופוליטיקה באמריקה. הוא עושה זאת דרך סיפורו של איש, שדמותו נעה בין הפאתטי והמטריד, ושכל רצונו הוא להפוך מאף אחד למישהו. לזכותו של סידר ייאמר, שנורמן אופנהיימר אף לא לרגע אחד מוצג כקריקטורה והיחס אליו אינו מתנשא. כאשר נורמן נתקל באקראי ברחוב בבן דמותו, מאכער צעיר ומפוקפק אף יותר ממנו (האנק אזריה) - מתגנבת לרגע התחושה שזמנו עבר.

זוהי גם קומדיה שנונה ומהנה בהחלט שתקרוץ במיוחד לקהל הישראלי בשל החיבור הלא-לגמרי-מוסווה של עלילת הסרט לפרשת אולמרט-טלנסקי (מי שיער שעד שהסרט יעלה פה לאקרנים כבר נהיה בעיצומה של פרשייה חדשה של סיגרים ושמפניה ורודה).

"נורמן" מסופר בארבע מערכות שבמהלכן אנו עוקבים אחר המאכער שבכותרת (ריצ'רד גיר באחת מהופעותיו הטובות ביותר) בעודו מנסה להשליך כמה שיותר כדורים באוויר עד שהם נופלים בזה אחר זה. המילה "טראגית" שבשמו המקורי של הסרט מרמזת אומנם לאן מועדים פני הדברים, אך סידר עוקב אחר גיבורו בשילוב נכון של אמפתיה וריחוק, כך שעד כמה שאהדתנו נתונה לגיבור - אנו גם נהנים לצפות בהסתבכותו ברשת שטווה לעצמו.

שי יחזקאלי/מוזאון תל אביב

שי יחזקאלי הוא אמן ישראלי, אשר הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות בישראל וברחבי העולם. עובד כיום עם גלריה ג'ולי מ.

יחזקאלי גדל במסגרת החינוך הדתי ועקבות היהדות, המיסטיקה וההיסטוריה הלאומית בפרט והמילה הכתובה בכלל ניכרות במובהק ביצירתו. למד במחלקה לאמנות בבצלאל, סיים תואר ראשון ולאחר מכן תואר שני בתוכנית לימודי ההמשך של בצלאל בתל אביב. יחזקאלי חי, עובד, ומלמד אמנות בתל אביב.

בשבחי מפולת

בשם התערוכה מתקיימת דיאלקטיקה גדולה. מצד אחד המילה שבח, שמשמעה לגעת במופלא, ועליו יש לשבח ולהלל, אך באותו השם המילה מפולת, המורה על משהו ירוד, נופל, עלוב, מסכן.

השם של התערוכה מאוד מסקרן, ואכן מתקיימים בה דברים נפלאים וסותרים. צבעוניות מתפרצת וחגיגית, לעומת שבע עבודות בשחור-לבן, עם סמלים יהודים ונוצרים,

פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר, 2015

התערוכה מציגה ציור עכשווי, ישראלי וים תיכוני, הנע בין המופשט לפיגורטיבי, בין הקומי לטרגי ובין הפוליטי לתיאולוגי. בציוריו בונה יחזקאלי מערכת סמלים עשירה ומורכבת המבוססת על מסמנים דתיים. טרמינולוגיה ויזואלית-נוצרית של ימי הביניים ושופרים המרחפים מעל מסגד אל-אקצה משמשים בערבוביה ומהווים רקע לדיוקנו של האמן, המוצג כנלעג, חלש ונוירוטי.

קוראים לו מלך

מחזה ישראלי חדש מאת סביון ליברכט, זוכת פרסי התיאטרון הישראלי על מחזותיה "סינית אני מדברת אליך", "תפוחים מן המדבר", "הבנאליות של האהבה", "רוחל'ה מתחתנת" ובימים אלה מוצגת בהצלחה רבה "האורחת".

בהצגה זאת נשחט מיתוס ישראלי והוא הקיבוץ, על ילידיו אדוני הארץ האשכנזים.

מדובר ברווק בגיל 40 ללא משפחה, שאינו מסתדר בעיר ומחליט לנסות את מזלו בקיבוץ. הוא מתיישב לו באוטובוס ודרך החלון שלו מתאהב בנוף, נוף העמק שבו רועות פרות. דויד מבקש לרדת מן האוטובוס, כשהוא נושא עמו מזוודה אחת. בפתח הקיבוץ הוא פוגש מספר חברים, שהם דור שני למייסדי הקיבוץ. בטוחים בעצמם ומאוד ארוגנטיים.

עד מהרה מתברר מתוך שיחתם עם דויד, כי הוא בודד, מחפש מקום חם וחושק בעבודה עם פרות. הם מצליחים לדלות ממנו, כי השאיר דירה בעיר, השייכת לו, ואף מכולת קטנה, אותה הם מתכננים למכור, ולקחת את הסכומים לטובת גרעון הקיבוץ, שבקושי מתקיים. כל זה מתברר די בתחילת ההצגה. דויד סובל מפיגור שכלי קל, אך עד מהרה נקלט יפה בקיבוץ. החברה מנסים לשדך לו בת זוג שאף היא כמסתבר אינה סובלת מעודף שכל. לימים המשפחה מתרחבת ונולד בן לזוג ההורים, ששמו: מלך. ילד בריא ויפה. ברבות הימים הופך מלך לטייס, ומנסה להתחקות על סיפור הוריו שמתו.

מתברר למלך, שחברי הקיבוץ, התעללו נפשית בהוריו, צחקו מהם וארגנו להם מיני מעשי קונדס. ב תחילה מתוך לצון והשתעשעות בלבד, אך אחר כך המשחקים הפכו לסאדיזם. לבסוף קרה האסון. ההורים נהרגו שניהם כשדויד נהג על הטרקטור יחד עם אשתו, שישבה לצידו. החברים הבטיחו לו רשיון נהיגה, אך למעשה הם צחקו ממנו, כי דויד לא היה מסוגל לנהוג. הבדיחה על חשבון ההורים של מלך הפכה לאסון, כשבני הקיבוץ מנסים לטשטש את האירוע הטרגי, ואת אחריותם למעשה הנורא.

מלך מנסה לשחזר את עובדות מותם ובלבו רצון לנקום באחראים. אלון אופיר-בימוי.

תפאורה: אורנה סמורגונסקי

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

מוזיקה: אלון אופיר

תאורה: ראובן וולנר

משתתפים: יעל בוטון, דני גבע, אבי גרייניק, רועי ויינברג, נתי קלוגר, יוסי צברי, איתי פולישוק, ויקטור סבג