שוב על אודות המלך ביבי הראשון ונתיניו <br>

פטפטת או חרחור מלחמה?

בנימין נתניהו אשר כה אוהב לטפח אויבים ולאיים עליהם איומי-סרק תוך הפחדת אזרחי ישראל שב לסורו. לאחרונה החליט, כנראה במסגרת מסע הבחירות והמסע להאדרת עצמו טרם הגשת כתב-אישום נגדו, להסיר את העמימות המבורכת בה נהגה ישראל עד לא מכבר בכל הנוגע לפעולותיה החשאיות.

לשם מה? חסידיו השוטים [תרתי משמע] מסבירים זאת בכוונה לייצר הרתעה בקרב אויבינו, כאילו האירנים, הסורים והחיזבאללה לא יודעים בדיוק מי הכה בהם ובמאגריהם. כך יכלו אויבינו להימנע מתגובה מלחמתית וְלנקוט בהָכָלָה שקטה של פגיעות צה"ל בהם. התפארויותיו של ביבי לא ירתיעו אותם יותר מהשתיקה הברוכה שהופרה. עתה, משנפגע כבודם ורבו המזלזלים בהם והלועגים להבלגתם, הם מְתַגְבְּרִים את אמצעיהם, כמו רכישת אמצעי ההגנה האווירית בסוריה ובלבנון ובירי על מטוסינו. אויבינו עכשיו מציגים קְבַל-עם ועולם את תוקפנותה של ישראל ומזמינים תגובה מדינית וצבאית מֵהָרוּסִים, וכל זה תוך שביבי מצהיר שהוא חפץ להימנע עתה מהסלמה. האמנם? לאחרונה הַדַּבֶּרֶת המיותרת כבר מצטיירת כחרחור-מלחמה. דומה הדבר לריב-דברים בין ילדים ההופך מהרה לתגרת ידיים. כרגיל - ביבי נואם כלפי חוץ כשדבריו מכוונים כלפי פנים, לאוהדיו ולאזרחים המתחבטים עדיין בדרך לקלפי. לביבי אין שום בעיה להקריב את טובת המדינה וסודותיה על מזבח תעמולת הבחירות וטובתו האישית. אין זו הפעם הראשונה שהוא עשה זאת. מזה זמן רב הוא חש כלואי ה-16: "המדינה זה אני".

ובהקשר זה: דברנותם ושתיקתם של הרמטכ"לים בדימוס הַכֹּה אהודים מעניינת וגם מעלה ספק בכישורי מי מהם כפוליטיקאים, שלא לדבר על כושרם כמדינאים: בעוד ששלושתם שמרו על שתיקה יחסית בעת כהונתם הנה בני גנץ שזכה מיד לאהדה יְתֵרָה בציבור שמר על שתיקה גם משנכנס לפוליטיקה, אולם משדיבר, בפיו או בסרטון "ספירת המחבלים" שהוא [אישית?] "הרג", וְתצלומי הַהֶרֶס שֶׁהָרַס בבירות - נוצר בלב רבים ספק במידת תבונתו. האם מנהיג, שאינו ראש ארגון טרור, מתגאה במספר הקרקפות שעל חגורתו? ובאותם מקרים כואבים של הרג מוטעה האם ייטול על עצמו את האחריות המוסרית או אף המשפטית לאירוע? על כך נאמר: "סייג לחכמה שתיקה", שלא להוסיף "...מחריש לחכם יחשב", ואם "מילה בסלע ושתיקה בִּתְרֵי" הרי סרטון תעמולה של הרג והרס גרועים מכל מילה. חבל, גנץ, חבל. בחן שוב את יועציך.

גבי אשכנזי עדיין אינו מרבה בדיבור, אולם הרמטכ"ל השתקן גדי איזנקוט החל לפתע לדבר עם שחרורו. ניתן להבין זאת על-רקע כפול: מצד אחד פטפטנותו של ביבי ומצד שני כהתגוננות מפני בקורתו החריפה של האלוף בריק בימים אלה ומצד שלישי על-רקע ההתקפות הקודמות של בנט בנושא המנהרות. לא נדון כאן בדברנותו של אלשיך, מפכ"ל המשטרה האחרון.

בדרך לדיקטטורה?

בצד רודנים שעלו לשלטון במהפכה צבאית - כמו "הָחוּנְטוֹת" של הגנרלים ביוון ובארגנטינה, נג'יב ונאצר במצרים ודומה שגם פרנקו בספרד וכן בעבר תפיסת השלטון בידי הגנרלים בעירק ובסוריה, חזינו באירופה בעלייתם של מספר דיקטטורים לשלטון במדינות דמוקרטיות שמנהיגיהן חלשים ומהוססים. דרכם של הדיקטטורים הנוראים ביותר עברה במספר ציוני-דרך או שלבים דומים. דוגמה בולטת היה בניטו מוסוליני באיטליה. השלב הראשון הוא תעמולה בקרב קבוצת אוהדים קטנה סביב הצגת אויב, אמיתי או מדומה שמתלכדים נגדו, כמו הקומוניסטים באיטליה ובספרד, שלב שני הוא ניסיון "פוטש" - תפיסת השלטון בכח, בו בזמן ניהול תעמולה בעל-פה ובכתב-עיתונות וספרים, שלב שלישי - הקמת מיליציה מזוינת וערעור השלטון ומוסדות השלטון במדינה בפעולת אלימות.

מוסוליני נטל את הפיקוד על הצבא, החליש את בתי-המשפט וכלא את מתנגדיו. בשלב הרביעי יצר אי-סדר וגרם לבעלי-ההון לחשוש למעמדם לתמוך בו כספית ופוליטית בתקווה ש"האיש החזק" ישליט סדר במדינה. הרודן-בדרך דרש עתה מההנהגה החלשה והמפוחדת, ובראשה המלך עמנואל, שחשש להפעיל את צבאו כנגד מוסוליני וגדודיו "שחורי החולצות". למסור לו את הגה השלטון. משחוסל האיום הקומוניסטי נזקק "הדוצ'ה" מוסוליני ל"אויב" חדש שמולו ילכד את השורות וזה נמצא לו באלבניה השכנה החלושה. משהחמיר המצב הכלכלי באיטליה והחלה התמרמרות בעם ליכד הדוצ'ה את השורות בהכרזת מלחמה ובמסע כיבושים באתיופיה.

כך באיטליה, ומה קורה לכאורה אצלנו? בנימין נתניהו, תועמלן מנוסה, זכה בבחירות מול יריבים מפוצלים ולאחר שדרש על-רקע חקירות המשטרה בלבד את התפטרות קודמו בתפקיד, אהוד אולמרט. ביבי היה זקוק לאויב חלש ביחס מבית, נגדו ילחם בשצף קצף ולאויב חזק מחוץ - סביבו ילכד את העם. את האויב-מבית מצא (או ביתר דיוק המציא) "בתקשורת העוינת" ובשמאל המפוצל ["סמול" בפיו]. התקשורת חשובה לו מכל. תומכו מיליונר בתי הקזינו שלדון אדלסון הקים עבורו עיתון פרטי התומך בו ומשמש למעשה כְּשׁוֹפָרוֹ ומופץ חינם אין כסף. ביבי הביא לפירוק רשות השידור ותעתע בעם בזיגזג משך שנה בהקמת תאגיד השידור ובניסיונות חוזרים לפירוקו, כאשר האמת יצאה מפי מירי נושאת כליו: "מי צריך תאגיד שידור אם אנו לא שולטים בו?!".

ביבי לא הקים כוח מזוין עצמאי כמוסוליני לפניו. הוא השתלט על מפלגה נאמנה שמרבית חבריה הולכים אחריו בעיניים עִוְרוֹת באש ובמים, כפי שהלכה בזמנו אחרי מייסדיה ומפקדיה הצנועים עוד במחתרות האצ"ל והלח"י. כרודנים אחרים שהיו לפרנואידים ביבי סילק מסביבתו כל מי שגילה שמץ מנהיגות ועלול היה לאיים על מנהיגותו הוא. בסביבתו מינה מְלַחֲכֵי פנכה שמעלתם היחידה היא נאמנותם למנהיג וחוסר יכולתם להתחרות בו אי-פעם. מחמת חשש זה גם ריכז בידיו את כל משרדי הממשלה החשובים (לרבות משרד התקשורת שהפך אצל ביבי למשרד מרכזי) הגם שלא התכוון או היה מסוגל באמת לנהלם בהיותו עסוק בהכנת הגנתו בפלילים ובנסיעות נהנתניות, מתוקשרות ורבות לחו"ל, תוך תקיפת וערעור כל מוסדות השלטון בארץ, למעט, בינתיים, הצבא. את האישים שבחר ומינה בעצמו הפך לאויביו אותם הוא רודף: מפכ"ל וצמרת המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי ובתי-המשפט וכמובן: התקשורת "הסמולנית". עושי דברו העבירו בכנסת שורת חוקים אישיים לטובת אלילם, העלו את שכרו ואת פטרו חלק מהכנסותיו ממס.

גרימת פיצול בעם ובמדינה ונזק ליחסים עם ארה"ב לשם הבטחת שלטונו

בראייתו הצרה הרואה, ככל רודן-בכוח, רק את טובתו האישית גרם למפולת נוראה עם חלק עצום בעם היהודי, כאשר בעקבות "מתווה הכותל" הרחיק מעמנו את היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים. בעקבות מחלוקותיו עם נשיא ארה"ב אובמה הרחיק מתמיכה בישראל רבים מחברי המפלגה הדמוקרטית שם, שלא ישכחו לו זאת מִשֶּׁיָּשׁוּב נציגם לבית הלבן. ביבי מתפאר בהישגיו המדיניים כמו חידוש יחסים עם מדינות כמו צ'אד, מלי, ועומאן, שינצלו את הידע, ההשקעות והמערכות הישראליות אך לא יעמדו לצדנו ביום פקודה, או אפילו בהצבעה באו"ם.

מרכז הכוח עבר מהכנסת והממשלה, בהם יושבים נאמניו, לביתו שבבלפור, תוך שיתוף בני-משפחתו בשלטון מבלי שאיש בחר בהם. אם נאמנות היא שם המשחק - הרודן בוטח רק בנאמנות משפחתו.