כל מה שלא רצינו לדעת

עם ישראל ידוע ביכולתו להתלכד ולהתגבש ברגעים קשים. גם הטלוויזיה של ליל אמש התאחדה סביב נושא משותף. בזמן שבחורינו האמיצים נשלחו אל עוד מערכה (ספורטיבית), הפעם באנדורה הרחוקה והרטובה, בחרו שני הערוצים המסחריים להקדיש את שידוריהם לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים. בערוץ 10 שודר הפרק הראשון של הסדרה התיעודית "שישה ימים ביוני".

מדובר בהפקה ישראלית בסיוע בינלאומי, שמתיימרת להאיר באור שונה את המערכה עטורת התהילה. הסדרה תנתח מפורטות את מה שנחשב לניצחון המזהיר ביותר של מדינת ישראל, ותנסה לבדוק מפני מה, בעצם, הוא מזהיר אותנו. הפרק הראשון סקר את האירועים שקדמו לפרוץ המלחמה, כאשר הכותר בפינה הימנית העליונה של המסך מנה עוד 22 ימים לתחילת הקרבות, וקולו הרדיופוני של ירון לונדון ליווה את סרטוני הארכיון. ציר הזמן ההולך ואוזל, נעצר בנאום הרדיו של ראש הממשלה דאז, לוי אשכול.

מנקודת מבט אמנותית-אומנותית, הרושם הראשוני מהפרק היה של שיעור היסטוריה מגוייס, המוקרן לתלמידים בבית-ספר תיכון. העובדה הידועה שכל התמונות וקטעי הווידאו מאותה תקופה צבועים בשחור ולבן, לא מנעה את הסתננותו של הפחד הפרילימינרי מפני חזרה משעממת לכיתה י"א, שהגיח כבר בדקות הפתיחה. אולם, לאחר הפסקת הפרסומות הראשונה, חלה תפנית, שמשכה את תשומת הלב למבנה הסגנוני האמיתי של הסדרה. תפנית שהוכיחה כי הושקעה בה המון עבודה ובעיקר מחשבה.

הבמאי אילן זיו פירק את ההיסטוריה לחלקיקים והפך אותה לסרט קולנוע. הגירסה שבה אנו צופים אינה הנוסח הסופי של התסריט שלו, כי אם טריטמנט מורחב. למעשה, לונדון מקריא בפנינו את הנראטיב העלילתי, המתאר את פעולותיהן ותחושותיהן של הדמויות והשפעתן על ההתרחשות הכללית. וברגע שבו הכתה בי הידיעה כי אני בעצם צופה בוורסיה קולנועית כלשהי, ישבתי מרותק למסך עד לתום השיעור.

אל החומר התיעודי הצטרפו שיחזורים מצולמים. כך למשל, מספר לונדון על המזכיר הצבאי שכותב ביומנו על גיוס מילואים כללי באישון לילה, בזמן שברקע מצקצקת מכונת כתיבה נושנה, שזכתה לתמונות תקריב פילם-נואריות. השילוב בין הישן לחדש לא פגע באותנטיות, ותרם לאווירה הקולנועית. הסיום המותח של הפרק, שהיה מתאים יותר ל"נמלטים" מאשר לסדרה תיעודית, שב והדגיש זאת.

בנוסף, שולבו גם קטעי ראיונות אצורים, שכללו את כוחותינו (בדימ.), דמויות מפתח מהצד השני ונציגים מהאו"ם והסי.אי.איי. חלק מהאנשים המצולמים בתמונות השחורות-לבנות התעוררו לחיים וגם הזדקנו לא מעט. שניים מהם חשפו רובד נוסף בסדרה, שמסתבר שיש לה הרבה מה להגיד, דווקא על ישראל של ימינו. אלוף פיקוד הדרום באותה תקופה, ישעיהו גביש, דיבר על העילה האמיתית למלחמה. פתיחת מיצרי טיראן היתה רק תירוץ בדרך לכתישת האויב המצרי. בדוגמה שלו הזכיר גביש את מלחמת לבנון השניה, באומרו שאם מטרתה של ישראל היתה שחרור החטופים, הרי שמלחמה היתה הדרך הכי פחות נבונה לעשות זאת.

העדות השניה, מפיה של שפרה דנאי, באה להדגים את המורל הלאומי השפוף ולהמחיש את התחושה של שואה נוספת, אשר שררה שבועיים טרם המלחמה. דנאי התוודתה שהיתה מעדיפה להרוג את עצמה ואת משפחתה, מאשר לחיות תחת כיבוש. אפילו במדינה שלנו, שבה אוקסימורון כמו "מלחמת שלום הגליל" הוא הגיוני לחלוטין, האמירות הפרדוקסליות הללו צורמות, גם למי שאינו מבדיל בין ימינו ושמאלו הפוליטיים.

פרק הבכורה של "שישה ימים ביוני" יצר דימוי של סדרה תיעודית מושקעת ומחויבת המציאות, והראה נכונות לספר לנו כל מה שלא רצינו לדעת על עצמנו, וגם לא העזנו לשאול. ואולי, אם עם ישראל יתאחד סביבה כמו שהוא יודע לעשות, יגיחו לפתע גם כמה תשובות.