בצל הפוליטיקה הישראלית

מה קרה לנו מאז הבחירות? יש מגעים קואליציוניים, רגועים ובאווירת חג. לבנימין נתניהו אין בעיה להקים ממשלה, השאלה היא רק המחיר ודומה שנכון להיום פוליטיקאים מוכנים לשלם כל מחיר נדרש כדי לשמור על הכיסא שלהם יציב ולא מתנדנד.

ובכל זאת בואו נשקיע עוד מחשבה מה קרה בבחירות האחרונות. הימין החדש לא עבר את אחוז החסימה, אבל חברי כנסת מהליכוד מציעים לאיילת שקד להתפקד ל"ליכוד". גורמים בליכוד מנסים לאתר את אלה שתמכו ברשימתו של משה פייגלין, להחזירם הביתה... והרשימה ארוכה.

דומה שבניגוד לדברים הנאמרים חדשים לבקרים ה"ליכוד" ומנהיגיו הפנימו את תוצאות הבחירות. הם פועלים בנחישות לאיחוד השורות, בצד הימני של המפה. אם מדובר במפלגה גדולה והרבה לוויניות, דומות. מסיבה זו הם פועלים לבניית מפלגה אחת גדולה שתעמוד לבחירת הציבור וכך לחזק את הממשלה שלא תהיה עוד תלויה בפיצול הכוחות, והכוונה לכל אותן מפלגות קטנות שמצליחות לעבור את אחוז החסימה ומחבלות ביכולת של ממשלה למשול מצד אחד ומן הצד האחר מפלגות מהגוש שאינן עוברות את אחוז החסימה הגורמות לאובדן קולות. המפלגה שנמצאת על הכוונת של ה"ליכוד" היא "כולנו". הכוונה היא לצרף אותה לליכוד בדרך כזו או אחרת. אבל עדיין הבעיה נותרה בעינה. ראש מפלגה שזכתה בבחירות בארבעה מנדטים הוא בעל כוח מיקוח כאילו היו לו פי כמה וכמה מנדטים.

את אותם הדברים בדיוק יש להפנות למרכז ולשמאל בישראל. ההישג יוצא הדופן של ההתארגנות הפוליטית, בזמן קצר, "כחול לבן", קבוצה של יוצאי צבא שחברה למפלגת "יש עתיד" וגרפה אהדה לא מבוטלת של אזרחים שמחפשים שינוי. אכן האידיאולוגיה של ההתארגנות הזאת הייתה "רק לא ביבי", וכמובן זו לא אידיאולוגיה אלא לעומתיות בלבד. לעומתם מפלגת העבודה חבוטה וחבולה וכך גם מרץ. גם המפלגות הערביות איבדו מכוחם בגלל הפיצול.

כמובן אפשר להצמד לאמירות של גורמים ב"ליכוד" שחוזרים ומדגישים ש"כחול לבן" זכתה בקולות מבלי להציג אידיאולוגיה או תוכנית עבודה. אך אני מציע לראות זאת כתופעה שאין להתעלם ממנה. כדאי להבין שלצד שלושים וחמישה מנדטים של ה"ליכוד", יש מספר זהה של אזרחים שרוצים שינוי. הם נמצאים על סקלת המרכז והשמאל ומחפשים בית חדש. כעת הם בחניית ביניים, אמרו את שלהם בבחירות. הם לא אקטיביסטים, הם אזרחיות ואזרחים שרוצים מדינה ראויה להם ולבני משפחותיהם. מבחינה מדינית דעותיהם לא רחוקות מאלה של הליכוד, אבל מבחינה כלכלית הם רוצים תחרות מרוסנת, חינוך ממלכתי, רפואה ציבורית, שמירה על זכויות אדם ואזרח. במילים אחרות הם רוצים חברה שמאמינה בכלכלה חופשית מרוסנת, עם סולידריות וחמלה, חברה שסופרת את החלשים בדיוק כמו את האחרים.

מינימום מפלגות

כעת מוטלת המשימה על ראשי ההתארגנות כחול לבן, לאחד שורות, לבנות את הרשת החדשה של המרכז, שמאל. כן הכוונה לקרוא לאורלי לוי ולרשימתה ולעוד מפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה. לצד המהלך הזה יש לחפש את הדרך לפעילות פרלמנטרית משותפת ומכבדת עם מפלגת העבודה, מרץ והרשימות הערביות. כל זאת כדי שכבר בבחירות הקרובות תהיה התמודדות עם מינימום מפלגות, מה שיקל עלינו האזרחים לבחור.

אולי כעת בעקבות בחירות 2019 הגיעה העת לומר "שלום". להפרד מהמפלגות הסקטוריאליות. כעת הגיע הזמן לעבור למפלגות שיש בהן אידיאולוגיה ברורה ושיתוף כמה שיותר מלא של המגזרים המייצגים את הזרם האידיאולוגי.

ועוד הערה לגורם החשוב בפוליטיקה בכלל ובישראלית בפרט, התקשורת. רבות נכתב על תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית. ההערה שלי היא לחברי בתקשורת הישראלית לבחון סוגיות לעומק, לא לרוץ ולפרסם כל ציוץ שעלה ברשת, גם אם הוא של נבחר ציבור. נכון להיום מי שמכתיבים את הקצב ואת התכנים אלו הם עיתונאי הרשת שמרביתם ממהרים לדלות ולשלוף ולהפיץ מידע מבלי לבדוק. לא אחת הם גם אלה שמאיצים ידיעות מסוג זה ומנכיחים אותם ברשת ומשם הדרך אל העיתונות המקצועית קצרה למדי.

הרשת מספקת לכולנו המון מידע, על העיתונאיות והעיתונאים באשר הם, מוטלת המשימה לבנות סיפורים עיתונאיים מלאים ולבדוק כל פריט מידע קודם לפרסומו. כל זאת למרות הזמינות המפתה מאוד, של המידע ברשת. זהו אמור להיות ההבדל העיקרי, בין העיתונות המקצועית לבין העיתונות ברשת. כאמור, לפי שעה, העיתונאים המקצועיים נוהים ומתנהגים כעיתונאי רשת וחבל. האזרחים בכלל והפוליטיקאים בפרט, זקוקים עד מאוד לעיתונאים שיעשו להם סדר בבלגן שיוצרים מקבלי ההחלטות מכל עבר.

בנקודה זו העיתונות יכולה להחזיר את נבחרי הציבור אל המסלול, מה שמחייב אותם, את העיתונאים, לחזור למסלול של עיתונות מקצועית. בנקודה זאת חייבים להבחין בין הפוליטיקאים שהלכה ולמעשה הם עיתונאי רשת, כמו כל האחרים ובדרך זו עוקפים את הסינון המקצועי. עובדה שמחייבת את העיתונות המקצועית, לעשות "נוהל עצור" ולבחון את עצמה כיצד מחזירים את הגלגל לאחור או לפחות מאטים את קצת ההנכחה של ידיעות לא מאומתות באמצעות כלי התקשורת המקצועיים באשר הם.