להסדיר בחוק יסוד סמכויות בית המשפט העליון

אינני מבין מדוע הקואליציה המתגבשת מקדישה כל-כך הרבה תשומת לב לוועדה לבחירת שופטים. על-פי חישובי, רק שלושה שופטים יגיעו לגיל 70 במהלך ארבעת השנים הקרובות. ואם הממשלה תישאר על-כנה במשך כל התקופה הזאת, היא תוכל להיות מעורבת בבחירה של מחליפיהם. אלא שהדברים קצת יותר מסובכים. אחד מהשופטים שיגיעו לגמלאות יהיה ג'ורג' קרא - ולפי המקובל בשנים האחרונות מי שיחליף אותו יהיה שופט ערבי. וככל שאני מבין זה יהיה השופט חאלד כבוב מבית המשפט המחוזי בתל אביב. ואם יורשה לי, זה יהיה מינוי מצוין.

מכאן, שלוועדה יהיה שיקול דעת רק לגבי מינוי שני המחליפים האחרים. המאבק לא יהיה קל ולהערכתי איתמר בן גביר, אם הוא ייבחר לוועדה, יוכל להשפיע רק על אחד משני המינויים. מחנה הימין ישמח ויגיל - אבל לא תהיה למינוי הזה כל משמעות בנושאים החשובים באמת שעומדים על הפרק. הוא יהיה בסך-הכל אחד מחמישה עשר שופטים המכהנים דרך קבע בבית המשפט העליון. מה גם, שאין בכלל ביטחון שמי שהתמנה על "הכרטיס הימני" באמת יכריע ברגע האמת כפי שמצפים ממנו. זה כבר קרה בכמה מקרים ואם מישהו ציפה ששופטים שמתגוררים, למשל, בהתנחלויות יצביעו בכיוון מסוים, הוא כבר התבדה יותר מפעם אחת.

כך-או-כך, הניסיון מלמד שכל אלה שהתמנו, לכאורה, בהשראתו של בנימין נתניהו למשרות ציבוריות מרכזיות, התהפכו עליו מייד לאחר שהם התמנו. אינני רוצה להזכיר שמות אבל כל אחד מהם ביקש להראות שהוא לא מחויב למי שדחף את מינויו. פרשני-החצר בתקשורת דאגו לכך וכולם, ללא יוצא מן הכלל, התיישרו עם מה ש"נדרש" מהם בכותרות הראשיות של העיתונים ובאולפני הטלוויזיה השכם והערב.

והאמת היא שאף פעם אי-אפשר לצפות - וזה גם לא יהיה נכון לעשות את זה - ממי שנדחף לתפקיד כלשהו, שהוא יקיים הבטחות שהוא נתן לפני המינוי. הדוגמאות הן רבות - וזה יהיה נכון גם לגבי השופט או השופטים שבן גביר יצליח לדחוף לגרונה של הנשיאה המכהנת (שגם סוף הקדנציה שלה מתקרב והולך).

אז מה, שואלים אותי רבים, צריך לעשות כדי לגלגל את הגלגל לאחור על-מנת להחזיר כמה שדים לבקבוק. והתשובה שלי היא שיש לקדם שורה של חוקים שישנו את מאזן הכוחות בין שלוש הרשויות. אחד מהם, ראש וראשון שבהם, יצטרך להיות חוק יסוד שיגדיר את סמכויותיו של בית המשפט העליון. חוק יסוד: השפיטה הקיים כיום, שהתקבל בראשית שנות ה-80' של המאה הקודמת, הוא פרוץ מדי. אין בו מענה ראוי ל"מהפכה החוקתית" שעליה הכריז אהרן ברק מבלי שניתנה לו סמכות לכך או לאמירות המופקרות, לדעתי, שלפיהן "הכול שפיט" או ש"מלוא כל הארץ משפט". ולצערי, הדברים הולכים ומחמירים - ורק השבוע היינו עדים לנכונותו של בג"ץ להעביר תחת שבט ביקורתו גם החלטות של נשיא המדינה - בניגוד מפורש לחוק יסוד: נשיא המדינה.

אין בו, בחוק הקיים, כמובן, כל התייחסות לאפשרות שבית המשפט העליון יתערב במעשי חקיקה של הכנסת או בהחלטותיהן של ועדות הכנסת או לאפשרות שכל עותר יכול לפנות לבית המשפט העליון מבלי שיש לו אפילו שמץ של זיקה לנשוא העתירה. ואלה דברים שצריכים תיקון. ללא דיחוי.

אין עוד להשלים עם האנרכיה שמשתלטת על חיינו. עורכי הדין שביקשו מבית המשפט העליון לבטל החלטה של הנשיא להטיל על בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה, לא נזרקו מכל המדרגות. שלושה שופטים דנו ביניהם בעתירה ללא שמץ של סמכות. קראתי את פסק הדין - ופשוט התביישתי. הפכנו לרפובליקת בננות. חוצפתם של השופטים הייתה פשוט בלתי נתפסת. באותה מידה אני גם לא מבין את נכונות השופטים לדון בחוק יסוד אחר: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. מכוח איזו סמכות הם בכלל מעזים לדון בחוק יסוד?

מה שמוביל אותי לחזור ולומר לכל אלה שרוצים לחולל את השינוי המתבקש במערכת המשפט. אין מקום לטלאים. פסקת ההתגברות רק תקבע את סמכותו של בג"ץ להתערב בחקיקה של הכנסת. יש לחוקק סדרה של חוקי יסוד, הן בנושא סמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, הן בנושא סמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה - וכבר הגיעה העת לפצל את סמכויותיו, הן בנושא סמכויותיה של פרקליטות המדינה והאופן שבו ניתן לפקח על מעשיה - בעיקר כשהיא הופכת מכשיר לסיכול ממוקד, והן על הדרך שבה נבחרים בכיריה. והדברים נאמרים בקליפת אגוז מחמת קוצר היריעה.

אני בטוח שהרשימה היא חלקית ולא ממצה - אבל יש להתחיל במלאכה. היא חשובה מאין כמוה לאיתנות שלטון החוק בישראל ולחיזוק המשטר הדמוקרטי.

ואגב, יש להניח לחוק החסינות. קודם כל משום שגם בנוסחו הנוכחי הוא יכול להעניק חסינות מפני הגשת כתב אישום לכל חבר כנסת הראוי לחסינות; ושנית, משום שאני מאמין שראש הממשלה לא יבקש להסתתר מאחורי החוק הזה. אם יהיה צורך בכך, הוא יילחם על חפותו בבית משפט.