רינו צרור, מוותיקי העיתונאים בארץ, תובע את ערוץ 10 על סך של 1.5 מיליון ש"ח. כן מבקש צרור מבית המשפט, צו מניעה האוסר על הערוץ להשתמש ביצירותיו. לטענתו, הערוץ הפר הסכמים מפורשים שהיו עמו, הן בעל פה והן בכתב, והודיע לו באופן חד-צדדי על הפסקת הסכם ההתקשרות בין העיתונאי לערוץ. בכך, גרע הערוץ מפרנסתו והותירו ללא אלטרנטיבה ריאלית להמשך פעילותו העיתונאית בטלוויזיה, כמו גם הזיק לקריירה ולמוניטין שבנה לעצמו.
ראשיתם של דברים בחודש יוני 2006, עת הודיעו קברניטי הערוץ לצרור על הפסקת פעילותו בערוץ. צרור, עד לאותו מועד, הפיק והנחה את תוכנית האקטואליה "דין וחשבון" ששודרה בערוץ וכן השתתף בטורי פרשנות בחדשות הערוץ. לטענתו, הקדיש צרור את כל משאביו ויכולותיו בפיתוחו וקידומו של ערוץ 10, בו האמין כערוץ חשוב שיכול להוות אלטרנטיבה בשוק התקשורת הישראלית. לשם כך אף דחה הצעות מגופי תקשורת אחרים כשסכומי כסף גבוהים בצידם, לרבות הצעות מצד זכיינים שהתמודדו במכרז על זיכיון השידור במסגרת ערוץ 2. כפועל יוצא מכך ותוך הסתמכותו על ההסכם עם ערוץ 10, לא פעל ליצירה ופיתוח של אמצעי פרנסה טלוויזיוניים אחרים.
משכך, מצא עצמו צרור, בעיצומה של השנה הרביעית לפעילותו בערוץ 10, מחוץ לערוץ ומבלי אלטרנטיבה ריאלית להמשך פעילות עיתונאית בטלוויזיה. דבר זה יצר פגיעה ניכרת בפרנסתו ובמוניטין שלו, תוך שהוא נותר ללא מקום ובית מקצועי במסגרתו הוא יכול ליתן ביטוי לכישוריו המקצועיים. כל זאת, לטענתו, בשל התנהגות חסרת תום לב, חד-צדדית וכפוית טובה מצד ערוץ 10.
עוד מאשים רינו צרור, כי הערוץ הפר זכויות יוצרים, באשר הוא מחזיק בידו את יצירותיו, הן מהסדרה "דין וחשבון" והן מיצירות אחרות, "כבנות ערובה". בכך, מונע ממנו הערוץ כל אפשרות להמשיך וליצור יצירות עיתונאיות מתוך החומרים שאסף ולהציע את שידורם בערוצים אחרים מחד, ומשתמש בחומרים בניגוד לדין ולהסכמים מאידך.
רינו צרור החל את דרכו העיתונאית ב-1973 ב"העולם הזה" ולאחר מכן גם ב"חדשות", מעריב ועוד. למדיה המשודרת פרץ בשנת 1996, עם הסרט הדוקומנטרי (יחד עם דורון צברי) "בית שאן: סרט מלחמה", שזכה באוסקר הישראלי. לאחר מכן, ערך את מגזין האקטואליה "אולפן שישי" בערוץ 2, הנחה את התוכנית "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית וכאמור- את התוכנית "דין וחשבון" בערוץ 10, שזכתה פעמיים בפרס תוכנית האקטואליה הטובה ביותר בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה בשנים 2003-2004. עד לסאגה הנוכחית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
