בשנות ה-30 נסעה אמי מהארץ ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת ז'נבה. אבי הגיע לשם מפולין ללמוד רפואה. הם הפכו לזוג אוהבים. כאשר החלו הערבים לפרוע ביהודים (1936-1939) בארץ, נסע הזוג לבקר את ההורים. הצמד הגיע לווארשה והורי אבי - סבתי וסבי שלא זכיתי להכיר - התאהבו באמי (לא אוביקטיבי: כל מי שהכיר אותה אהב אותה. אולי גם ביבי, שפגש בה בביתנו לזמן קצר והתרשם ממנה).
הסבתא והסבא דאגו מפני "המאורעות" והציעו להונפיק לה דרכון פולני. היא השיבה כי לעולם לא יהיה לה דרכון שני לצד הארץ-ישראלי. אבי סיפר לי כי הוא והוריו חשבו שהיא "משוגעת".
אני נזכר באנקדוטה הישנה הזאת למראה הבולמוס שאוחז בישראלים להשיג דרכונים זרים. זה הגן שהוא נגיף המצוי בדמנו הלאומי מאז ירדו שניים משלושה האבות מהארץ. זה הגן שגרם לרוב יהודי מצרים לא לצאת אותה בימי פרעה (לפי רש"י רק חמישית מהאומה יצאה למדבר אל ארץ-ישראל).
זה הגן אשר גרם ליהודים להותיר את הציונות כתנועת מיעוט גם נוכח הפשיזם של היטלר; וזה הגן-הנגיף של העבדות שבאהבת הגלות, הטבוע בנו לצערנו.
יהודים, אין מה לפחד. יהודים, אי-אפשר עוד לעולם, ממש לעולם, להשמיד את העם היהודי באורח חד-צדדי (אני משתמש בנוסח מינימליסטי). זו מדינה חזקה, ואני חש כך גם עתה כשיש בלבי מיאוס ודאגה מכוונות השלטון לפגוע בדמוקרטיה ולפלג ולהפריד יהודים מיהודים בארץ-ישראל על-ידי מחלוקות שאין בהן ממש.
אז מה? שלטון בא ושלטון הולך, ואם היהודים יישארו "משפחה", כלשונו של
נפתלי בנט, לא יגרשונו עוד מעל אדמת הארץ הזאת כולה או חלקה הגדול, ומה שאנו צריכים זה דווקא לעודד עוד יהודים לעלות לארץ ולא לנטוש אותה (כל ממשלות ישראל חטאו בנדון מאז ימיו של
יצחק שמיר).
ןהדרכון הפורטוגלי? הוא בסך-הכל בדיקת הדם שמגלה לאדם כי הוא חולה.
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
