• שילה בייר הייתה יו"ר החברה הפדרלית לביטוח פקדונות בשנים 2006-2011, כולל המשבר הפיננסי של 2008. היא פרסמה טור בוושינגטון פוסט, שחלקו נכתב בגוף ראשון, וכך מובאים כאן עיקריו.

עשור לאחר חילוץ וול סטריט בידי הממשל, חלק מהאינטליגנציה הפיננסית בוושינגטון ובניו-יורק שום אינם חושבים שזה היה דבר רע. במקום להתייחס לחילוץ כאל העברת כספי משלם לבנקאים חסרי אחריות, הם אומרים שהיו אלו צעדים הרואיים שהממשל צריך להיות מוכן לנקוט שוב במקרה הצורך. את הדעה הזאת מובילים שרי האוצר לשעבר, הנרי פולסון וטימותי גייתנר, ומי שהיה נגיד הפדרל ריזרב, בן ברננקי. הם עמדו בראש התגובה הממשלתית למשבר, ולאחרונה פרסמו ספר משותף המעלה טענה זו.

אבל הבה נהיה גלויים: סכומי העתק הללו נועדו לסייע לכלכלה הריאלית, אך עבדו בעיקר לטובת וול סטריט. הם הצילו את המערכת הפיננסית מקריסה, אבל אסור שיהפכו לנורמה; חייבים להבטיח שמשבר כזה לא יישנה. הם היו רעיון איום ונורא, שאסור לחזור עליו.

כיו"ר החברה הפדרלית לביטוח פקדונות, עבדתי בצמוד לאדונים אלו על צעדי הייצוב. הם כללו ערבויות זמניות שנתנה החברה למוסדות פיננסיים גדולים כמו מורגן-סטנלי, גולדמן-זאקס וסיטיגרופ, כדי שיוכלו להמשיך ולהעמיד את האשראי הדרוש לפעילות המשק. אני גאה בעבודה שעשינו. אבל תפקידה של החברה הוא להגן על המפקידים בוול סטריט, לא ליצור רושם בקרב חברות האג"ח כאילו היא תגן עליהם אם ייקלעו לקשיים. יש להם אמצעים ותחכום כדי להגן על עצמם, ועליהם לנהוג באחריות כדי להבטיח שהבנקים ינהגו באחריות.

שיתפתי פעולה עם ההתערבות יוצאת הדופן בזמן המשבר, משום שהבנתי שהיא חד-פעמית וחסרת תקדים, כדי להתמודד עם מצב חסר תקדים. סברתי שכאשר נעבור תקופה קשה זו, נניח את היסודות לרפורמה יסודית במערכת הפיננסית, כדי למנוע חזרה על אותן טעויות. אבל עכשיו רוצים פולסון, גייתנר וברננקי להפוך את הצעדים הללו לנורמה, ולבטל את המגבלות המתונות שהטיל עליהם הקונגרס ב-2010.

לאחר שחלף המשבר המיידי, קבע הקונגרס נהלים לטיפול בכשלים של מוסדות פיננסיים, המטילים אחריות על ההנהלה והמשקיעים, לצד צעדים שיוכלו למנוע את התפשטות המשבר לכלכלה הריאלית. כללים אלו מיועדים להביא לכך שהמשקיעים – ולא משלם המיסים – ישאו בהפסדים, ושהמנהלים ישלמו במשרותיהם, תוך שהרגולטורים יכולים לספק מקורות מימון כך שניתן יהיה להמשיך בשירות ללקוחות.

רוב המוסדות שנפלו במשבר הפיננסי לא היו מבוטחים בידי החברה לביטוח פקדונות; היו אלו חברות ניירות ערך וחברות ביטוח כמו ליהמן בראדרס, ביר-סטרנס ו-AIG. לא היו לנו תוכניות מגירה לטיפול בהן, וקיבלנו החלטות אד-הוק כמיטב הבנתנו. ביר-סטרנס חולץ, ליהמן בראדרס קרס, AGI הולאמה למעשה. חילקנו כספי ממשלה, קבענו מי ישרוד ומי יפול, בלי שום קווים מנחים מחייבים. לרשות יורשינו עומד כעת הניסיון שאנחנו צברנו ב-2008 וב-2009.

לציבור מגיע דין וחשבון על הדרך בה אנחנו גורמים למוסדות פיננסיים לשאת בתוצאות התנהגותם של מנהליהם. הכנסת מוסדות אלו להליכי פירוק והטלת רוב הנטל על בעליהם, כפי שקבע הקונגרס, תסייע למגזר הפיננסי ללכת בתלם הרבה יותר מאשר הידיעה שהממשל שוב יחלץ אותו. אך בפועל, הרגולטורים מפחיתים את הדרישות בנוגע לכמות הכסף שרשאים הבנקים להחזיק בידיהם ולהיקף ההשקעות המסוכנות המותרות להם – בדיוק כפי שעשו ערב המשבר.

התומכים בחילוץ מתעלמים מן הנזק המתמשך שהמשבר גרם לכלכלה האמריקנית ולחלקו בעליית הפופוליזם. הם מגנים על הזרמות העתק כדרך למנוע שפל גדול נוסף. יכול להיות. קשה להוכיח שמשהו איננו נכון. אבל אני בספק האם הציבור אי-פעם יאמין לכך שהחילוץ נועד לסייע לו. ככלות הכל, כמעט כל הבנקים הגדולים הרוויחו כמעט בצורה רצופה, וחזרו לשלם בונוסים לבכירים בסוף 2009; איש לא הלך לכלא.

תהיה זו תמימות לחשוב שהדמוקרטיה האמריקנית תוכל לשרוד משבר פיננסי נוסף ועוד סיבוב של חילוץ לבנקים. אם המגזר הפיננסי באמת עד כדי כך בלתי יציב, צריך לפרק כבר עכשיו את הבנקים הגדולים או להלאים אותם. המשבר האחרון הוביל לאובדן של 9 מיליון משרות ולעיקול של 8 מיליון בתים. היה זה עשור אבוד לארה"ב. זה לא יוכל להישנות בלא טלטלה פוליטית עזה. לכן, בפעם הבאה מוטב לתת לבנקים הכושלים ליפול, ולסייע ללקוחות ולבנקים המנוהלים היטב. הישרדותם של בנקים חסרי אחריות אינה העסק של הממשל; הישרדות הדמוקרטיה – זה העסק שלו.