צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף

שִׁלְטוֹן יִתְקַיֵּם בְּקִיּוּם חֹק וּמִשְׁפָּט לָעָד

וְכָכָה מַעֲמָדוֹ שֶׁל שָׁלִיט בַּמִּשְׁפָּט נִמְדַּד

בְּדַיָּנִים מֻמְחִים צַדִּיקִים לַעֲשִׂיַת צֶדֶק

שֶׁלֹּא יַכִּירוּ פָּנִים מֵחָשָׁש לוֹחֲצֵי הָהֶדֶק

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּוֹף אַף אִם אוֹתְךָ יַרְשִׁיעַ

לֹא לָתוּר אַחַר שוֹפֶט לְמַעַן אוֹתְךָ יוֹשִׁיעַ

הֲרֵי הַשּׁוֹפְטִים נִצְטַוּוּ לְהַרְשִׁיעַ הָרָשָׁע

לְבַל יְעַוְּתוּ דִּין וְצַדִּיק יֻרְשַׁע וְרָשָׁע יִוָּשַׁע

כִּי בְּמִשְׁפָּט יָסַד אֱלֹהִים תֶבֶל וּמְלוֹאָה

לְמַעַן יֵשֵׁב יִשְׂרָאֵל בָּהּ עִם כֹּל יוֹשְׁבֵי בָּהּ

וה' צִוָנוּ שׁוֹפְטִים תִּתֵּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֵיךָ

לִשׁפּוֹט צֶדֶק מַנְהִיג כְּכֹֹל אֶחַד בֵּן-עַמְּךָ

כִּי צִוָּה ה' הַשּׁוֹפְטִים לֹא לְהַכִּיר פָּנִים

וְאַף צִוָּה לָשִׂים שׁוֹטְרִים גָּם בַּשֶּׁעֲרִים

כְּדֵי לִמְנוֹעַ תֹּהוּ וָבֹהוּ וְכֹל מַעֲשֵׂי שִׂטְנָה

כְּאוֹתָה אֵם שֶׁהוֹרֶגֶת בְּזָדוֹן פְּרִי בִטְנָהּ

לְמַעַן שֶׁלֹּא נִתְעַלַּם מִמַּעֱשֵׂי פֶּשַׁע

וְנַצְדִיק פֶשַׁע כְּמַעֲשֶׂה חֻלְשַׁת רֶגַע


מהות הסמכות השופטת

אחת משלוש הסמכויות שלפיהן מתנהלת ישות מדינתית, דהיינו מדינה המבוססת על שלוש הרשויות, שאחת מהן היא "הרשות המחוקקת", דהיינו, "הָעָם-הָרִבּוֹן" שפועל במסגרת מסודרת שבה נבחרים לפרלמנט - כ"כנסת ישראל" על-ידי העם שהוא ה"רִבּוֹן" הידועה בשם "הראשות המחוקקת". בנוסף לרשות המחוקקת קימות עוד שתי רשויות לפיהן מתנהלת המדינה הן: "הרשות השופטת" ו"הרשות המבצעת", מכאן שניהול ענייני המדינה ובטחונה נתונים לגוף נבחר על-ידי העם, שבישראל של ימינו היא "הכנסת". במסגרת הרשות המחוקקת בוחרים "שופטים" לשפוט את העם בין אדם לחברו ובין אדם לרשות, בחירת השופטים נעשית בחוק שהכנסת בהיותה הרשות המחוקקת, זאת כדי שלא יהא רבב בדרך בה בחר העם את השופטים שישפטו בין אדם לחברו ובין אדם לרשות. רשות שופטת תקינה וְזַכָּה נקבעה לפי הקריטריונים שנקבעו בחקיקה לבחירת שופטים והם אינם שונים במהותם ממה שרש"י תאר אותם בפרשנותו לפרשת שופטים אשר הם: השופטים צריכים להיות: "מומחים" (כלומר, בעלי נסיון שלמדו משפט ומחזיקים בתעודת משפטן) ולהיות "צדיקים" (כלומר נקיי כפיים וברי לבב ובעברם ובמעשיהם לא היה ואין רבב), זאת כדי לשפוט משפט צדק למען: לא יטו משפט ו"לא יכירו פנים" (דהיינו לא להתחשב במעמדו של העומד למשפט בפניהם, כלומר שהשופט לא יהא רך לזה וקשה לזה כפי שביטא זאת רש"י), לא יהא "אחד" (דהיינו העומד לדין מכובד) עומד ו"אחר" (דהיינו העומד לדין פשוט) יושב. כונת רש"י שלא להפלות בין "מכובד" לבין "עמך ישראל", כי אם יהיה היחס שונה בין אדם לאדם העומדים למשפט והשופט יתחשב ב"אחד" הנכבד יותר מ"אחר" הפשוט, על זה אומר רש"י "מסתתמין טענותיו" של האדם הפשוט בבואו להגן על עצמו או לתבוע זולתו אצל השופט שעושה הבדלים בין אדם לאדם. בימינו יש אמרה מצוינת לכך: "הכל שוים בפני החוק". נשוב לפרשה אל שאלת "הסמכות המחוקקת" בתקופת משה, הייתה זו בידי הקב"ה" כמחוקק עליון ובלעדי, שנתן חוקיו לישראל בהר סיני היא התורה היא ספר החוקים - הבלעדי הן בחיי קודש והן בחיי חול, שכנויה "התורה שבכתב" שכוללת גם "התורה שבעל פה", אשר לפי חז"ל שתי התורות נתנו למשה בהר סיני. הרמב"ם במורה נבוכים בספר "מדע" אומר, כי התורה שניתנה על-ידי אלוהים, היא הרשות העליונה והקב"ה הוא המחוקק העליון שצוה בה על השופטים שיעשו מלאכתם לפי החוק וגם לפי כללי "הצדק הטבעי". משמעות כללי הצדק הטבעי "במתן הזדמנות שוה הן לאדם החשוב והן לאדם הפשוט, הן לעשיר והן לעני הן למנהיג והן לאחד העם לומר דברו בפני בית המשפט", כפי שהשופטים נצטוו לעשות: ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שחד... צדק צדק תרדוף (טז/יח,יט,ל). המסקנה מן האמור היא: כי "הרשות העליונה" (בתקופת משה) הוא הקב"ה כמחוקק (בתקופתנו הקב"ה התיר לגוף נבחר מקרב העם על-ידי העם כ"כנסת ישראל" להיות הרשות או הסמכות המחוקקת). ברם "הסמכות השיפוטית" קבלה "עצמאות" משלה וכפי שזה קבל ביטוי בפרשנות רמב"ם, הסמכות העליונה היא התורה שניתנה לישראל ולמעשה היא "הֻאֲנֶשֶׁה (נהייתה אנושית), אך נשארה מיוסדת על אדני הצדק המוחלט.

שום תשים עליך מלך

שוב לא מיושמת מצווה זו ברוב מדינות העולם וכמובן אחרי הָחָרְבָּן גם לא בקרב עם ישראל בארצו. בפרשה זו נאמר בין היתר: כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבתי, שׂום תָּשׂים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו מקרב אחיך, תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נָכְרִי אשר לא אחיך הוא (יז/יד,טו). לא בכדי הדבר מובא כאן, זאת כדי להזהיר את ישראל, שרואים סביבם עמים ובראשם עומד מלך, ירצו גם הם לנהוג מנהגם, הקדימה התורה והבהירה משמעות המלוכה בכלל ומשמעותה בעם ישראל בפרט. הבעיתיות של המלוכה קבלה ביטוי בעמדת הנביא שמואל (שמואל-א ח/יא) וכך נמשכה כל הזמן. בעניין זה יש מחלוקת בין התנאים שקבלה ביטוי במשנה ובעוד מקומות, בשאלה אם זו מצווה, או שזו אמירה שאין חובה לקיימה. המחלוקת הזאת לא נפסקה ולא הוכרעה. מלשון הכתוב נשמעת כמעין המלצה כאשר יִוָּצֵר מצב כזה איך לנהוג. דעתו של אבן עזרא כי זו "רשות" כמעין המלצה ולא חובה, בנגוד לדעתו הנחרצת של הרמב"ם שרואה בה מצוה שיש לקיימה. ומסביר זאת באמרו בספרו "משנה תורה" שם זה גם כינויו של "ספר דברים", רמב"ם אומר, שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: האחת להמליך עליהם מלך (יז/טו), השנייה תמחה זכר עמלק (כי תצא כה/יט) והשלישית "לבנות בית הבחירה". דעת הרמב"ם למרות אישיותו וחשיבותו לא נתקבלה על דעת הפוסקים. והשוללים קיום מצווה זו בכך שהמצוה נאמרה בתורה, כדי להזהיר את ישראל שמפאת רצונם לקיים מצווה זו, הם ישימו עליהם מלך "איש נכרי". ועוד רואים בהשלטת שליט יחיד כריכוז שלטון ביד אדם אחד, שסופו לראות עצמו איש רם מעלה - הכל יכול וישחית דרכו. ובפסוק עצמו נרמז, שהמלוכה היא מנגנון גויי מובהק, כפי שנרמז בתורה: "מלך ככל הגויים" (יז/יד) מה עוד וחוזר הכתוב לאמר ה' הוא מלך המלכים והא מלכנו מדוע לשים מלך בשר ודם שישלוט וירדה בנו.

איסור מעשה כשפים בישראל

התורה חוזרת ומזהירה אותנו מפני תורת המסתורין, לבל נְקַדֵּשׁ את המתים ונעלה נשמות באוב על כך אומר הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה": "ודברים האלו כולם דברי שקר וכזב" והם שהטעו בהם עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שיוליכו או ימשכו את ההמון אחריהם, כמעמידים עצמם חכמים מחוכמים, בהתלותם בהבלים,לכן אין להעלותם על הדעת ולא לראות בהם משום הצלה או מסר מהנעלם, כי הלא נאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (במדבר כג/כג) כי הגויים שישראל יורש אותם הם הכנענים, "אל-מעוננים ואל-קוסמים ישמעו ואתה (ישראל) לא כן נתן לך ה' אלוהיך" (דברים יח/יד) הרמב"ם מוסיף ואומר: כל המאמין בדברים אלה וכיוצא בהם ... התורה אוסרת אותם וכי הנוהג כך הוא מן הַסְּכָלִים וּמֵחַסְרֵי הַדַּעַת. רצה הרמב"ם להזהיר את העם מפני מעמידי פנים כי מתקשרים אל הנעלם, אינם אלא נוכלים המוליכים שולל את האחרים בעיקר לתמימים ולחסרי דעת. כי החכם יודע כי כל אלה הבלים, ואין להם כל יסוד. כי על כן נאמר: תמים תהיה עם אלוהיך (יח/יג). השאלה המתמיהה ביותר שהתורה עוסקת בדברים אלה אשר התורה מגדירה אותם הבלים לא קימים והם בבחינת תוהו והבל. על שאלה זו אומר הרמב"ם, משום שדברים הם מיצגים עבודה זרה, כאשר התורה מזהירה את ישראל מעבודה זרה חזור והזהר, כפי שהדברים נאמרים על-ידי משה מפעם לפעם. יען כי עבודת אלילים היא "עבודת הלא קַיָם" ושאין בו ממש ולרוב הוא יציר כפיו של האדם שעובד אותו. הדבר לצערנו נוהג גם בימינו. במדינת ישראל. שמקבלים ביטוי מתוחכם מודרני כגון: אסטרולוגיה, מאגיה, מדיטציה טרנצנדנטלית, ספיריטואליזם, יוגה, טלפתיה פסיכואנליזה, אשר לפי הרמב"ם הם בגדר עבודה זרה ואמונת שוא ורק פתי מאמין נוהג לפיהם. והמטיף להם הוא בבחינת רמאי המרמה את הבריות בביטויים מפוצצים. גם בדברי הרמב"ם אל יהודי פרובנס בעניין זה, בתשובה לשאלתם בקשר אליהם, ענה: דעו נא רבותי, שאין ראוי לו לאדם המשכיל להאמין אלא באחד משלושה דברים אלה: עניינים שיש להם הסבר שׂכְלִי כגון חשבון הנדסה וחישוב. עניינים הנתפסים באחד מחמשת החושים, וענייני מסורת שמקורם בתורת ונתקבלו מפי נביאנו. משה אומר בעניין האמונה: נהייתי נביא יצאתי מתוך אֵחָי בני עמי גם לכם יקום נביא מקרבכם מאחיכם אשר תפקידו יהיה לשים בפניכם את החוקים לפיהם תלכו ומסים דברו באזהרה: לא תלמד לעשות כְּתוֹעֲבֹת הגויים ההם (יח/ט) האחריות לקיום המצוות והפרתן חלה על הפרט ולא על הציבור כגוף. ומשה מונה את תועבות הגויים: מעביר בנו-בתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף (יח/י). כלומר מקריב את בנו-בתו לַמֹלֶךְ. ויש אומרים כי היו שורפים את הבן או הבת ממש. והמעונן מחשב חישובים של עונות ושעות (ראה ויקרא יט/כו) העוסק באחיזת עינים, כסוגר עיני הבריות לתת להם מעשי פלא. בכלל אלה נכללו: המנחש, ושואל האוב והידעוני. שעושים כדי להטעות את האדם לסמוך עליהם ולא על אלוהי ישראל ועל תורת ישראל. שהיא מקור החוק הצדק והמשפט.

נִרְאֶה כִּי נִשְׁכְּחוּ מֵלִבֶּנוּ דִּבְרֵי מֹשֶׁה הֶן בַּקְרָב וְהֶן בְּחַיֵּי יְצִירָה וּמַעֲשֶׂה

וּקְרִיאַת יְשַׁעְיָהוּ לַשַׁוְא תְּהַדְהֵד קְּרִיאָה שֶׁאִתָהּ אֵין הָעָם מִתְמוֹדֵד

אֶלֶּה הֵם דִּבְרֵי התּוֹכְחָה וְהנִחוּמִים מִפִּי הַנָּבִיא שֶׁאֲמָרַם אֶל אֵם הַבָּנִים

קוּמִי עוּרִי אֵין מְנָהֵל לָךְ מִכֹּל הַבָּנִים וּכִי עוֹד תִּשְׂמְחִי לְָך בִּרְבוֹת הַיָּמִים

בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ הֵם בְּרֹאשׁ חוּצוֹת וְאֵין מַחְִזיק בְּיָדֶךְ עוד מֵהַצֶּאֱצָאִים

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֶּךְ וְגָם מַחֲלָצוֹת כִּי לֹא יָקוּמוּ עָלַיִךְ שׁוּב הַמְנַאֲצִים

אֶל הַפּוֹחֲזִים עוֹשֵי עַוֶל הַחַטָּאִים נֹאמַר:סוּרוּ סוּרוּ צְאוּ לכם מְרֵעִים

ונאמר בָּא אוֹרֶך יְרוּשָׁלַיִם בָּעַמִּים וּשְבִי בֶּטַח בְּאֵין מַחֲרִיד לְעוֹלָמִים