עם מות שיראק

ז'אק שיראק הלך לעולמו. בעבורי קנה האיש את מקומו בהיכל האישים שהטביעו חותם על קרעי מגילות חיינו קצוחי האש ולו באמירה אחת. ההיכל של ראשי עם שהטביעו חותם, רחבה, אבל אינה צפופה. מי שמצא בה מקום, אם בא שם ושובל של מעשים היסטוריים הנדונים לטוב או למוטב מאחוריו, בעבורי, זה כל האדם. אני ממעלה בזה דברים שכתבתי בשנת 2017 בהם אני מתאר פגישה בארמון האליזה עם הנשיא, וכותב על הרגע בו נכנסתי עמו להיכל.

לפני אחת עשרה שנה (2006) קיבל נשיא צרפת באותם ימים, ז'אק שיראק, את פרופסור ראובן פויירשטיין מנוחתו עדן לפגישה אישית בארמון האליזה. הוא נענה בכך להמלצתו של רבה הראשי של צרפת הרב סיטרוק עליו השלום שקיים מדי חודש פגישה עם הנשיא, רשמית כדי לעדכן את ראש המדינה על צרכי הציבור היהודי שמנה כשש מאות אלף איש ואישה, אך לאמת מפני שהנשיא מצא בשיחות עם הרב עירוי רוחני, יהודי ואוניברסאלי. באחת מן ההתוועדויות האלה, הזכיר הרב סיטרוק את פויירשטיין ואת משנתו ואת פועלו בארצות שונות ומן הדברים האלה עלה בליבו של נשיא צרפת, שהתמודדה עם בעיות קליטת תלמידים יציבה לבתי הספר, בתוכם יוצאי המהגרים האיסלאמיים שנתקעו בשכונות מצוקה, עניין.

הייתי באותם הימים מיוזמיה של הקמת קרן למורשת פויירשטיין, והקדשתי מאמצים להביא לפגישה אישית בין הפרופסור הישראלי לבין נשיא צרפת. ואכן בבוקרו של יום ראשון אחד, התקבלנו בכבוד רב לשיחה בארמון האליזה עצמו. נקראתי להרצות הרצאת פתיחה קצרה בצרפתית בסלון הנשיאותי בה נתקבלו לשיחות אישיות ראשי עם ושועים וגדולי הסופרים והאמנים לפגישות פנים אל פנים עם הנשיא. אך לפני שפתחתי בהרצאה עניינית על שיטת פויירשטיין, פתחתי במילים "אדוני הנשיא, Je suis un enfant de guerre אני ילד מלחמה. כמוך. אני צעיר ממך רק בשנתיים. היינו ילדים יחדיו. נסנו על נפשנו מבלגיה ב-12 במאי 1940, אך הורדנו מן הרכבות בדרום צרפת על-ידי כוחות וישי, הושלכנו למחנה, משם ברחנו למרסיי, שם נתפס אבי, נכלא בדראנסי שם הועלה על קרונות שהלכו בדרך ממנה לא שב לאושוויץ".

"אתה הנשיא הצרפתי הראשון שמכיר בעובדה שאני ואבי ועשרות אלפי יהודים נרדפנו על-ידי צרפת בשנותיה האפלות. לא אמרת 'זה לא אנחנו, זה הם, המרשל פטן ולאבאל, הבוגדים, לא צרפת'. הרשה לי להודות לך על אומץ לבך המוסרי, על שאתה רואה את ההכרה בשם ארצך בחטא שחטאה ארצך, צרפת האחת מאז מקדם עד הנה, לאנושות בכלל בחטאה ליהודים". הנשיא הקשיב קשב רב. היו לו דמעות בעיניים. היינו כמשתאים.

עכשיו באה מארין לה פן ואומרת כי זו לא הייתה צרפת. כי זה היה המשטר, כי צריך לחנך את הדור הצרפתי הצעיר להיות גא בערכים הלאומיים והאוניברסליים שהנחילה צרפת של הדרור והחופש והשוויון והאחווה לבניה ולאנושות ואסור להעמיס עליו אשמת שווא. זקיפות קומה! גאווה! תיפח רוחה.

לא שהיא יכולה לעקור אמת. לא שהיא מסוגלת לאיין את בקשת המחילה מכל אדם ומן ההיסטוריה של ז'אק שיראק. אלא לפני אלוהים ואדם, תיפח רוחה על שהיא לשה את האמת כדי לעשות מן העיסה פת מלכים החמוצה הזאת פת מלכים...