תוצאת הבחירות הייתה יכולה להיות שונה בהרבה אילו המפלגות המתחרות היו נוהגות אחרת מעט. ונתחיל בליכוד. הרעיון של סיפוח בקעת הירדן ומעלה אדומים עבד לכיוון הנגדי. רבים מהמתנדנדים שבין הליכוד למפלגות המרכז של "כחול לבן" ומפלגת העבודה זזו מהצבעתם לכיוון מפלגות המרכז מפחדם כי הליכוד הופך ל"ימינה" ומתחרה גם ב"עוצמה לישראל".
גם חוסר לחיצת הליכוד על דוושת ההתקפה נגד ליברמן, שאיננו עוד בגוש הימין, העבירה מצביעי ימין אנטי דתיים לליברמן. אבל השגיאה הגדולה יותר הייתה כאשר הליכוד ונתניהו נזכרו רק ביום האחרון לבחירות כי הכהניסטים של בן גביר לא יעברו את אחוז החסימה. אבל אז כבר היה מאוחר והימין הפסיד לפחות שני מנדטים.
אילו נתניהו היה לוחץ מרגע סגירת הרשימות נגד הכהניסטים וטוען (כ"ימינה" למשל...) שהללו מאבדים מנדטים ושלא יעברו את אחוז החסימה, הרי שהכהניסטים היו יורדים מהמפה. אבל התעקשותו של נתניהו לטעון, באופן הזוי, כי הכהניסטים יעברו את אחוז החסימה, הייתה לו לרועץ וביססה את הכהניסטים על חשבון מצביעי הימין. גם לא מעט מהמתנדנדים סביב הליכוד למרכז נבהלו מהגיבוי של נתניהו לכהניסטים וברחו בעיקר ל"כחול לבן".
גנץ והסקטור החרדי
רבים מהחרדים טענו כי התנהלותו של גנץ נגד החרדים, ממש לפני יום הבחירות, לאחר שקודם לכן פנה לעברם וסייר בבני ברק, הייתה בעקבות לחץ של לפיד, ואפילו מיני אנטישמיות של גנץ. אבל לא כך הם פני הדברים. גנץ ידע, ללא פחד, להוריד את לפיד מגבו בעניין החרדים, ואף עשה זאת בצורה בוטה, ובסיוע של בוגי יעלון. גם סיפור האנטישמיות של גנץ איננו אלא עורבא פרח. גנץ הוא איש פוליטי די טירון, ובמיוחד בציבורי הפריפריה.
גנץ האמין לתומו, כעסקן פוליטי לא מיומן, כי לפיד וחבורתו לא רק שהם מפריעים לו ול"כחול לבן" ליצור לאחר הבחירות תמיכה קואליציונית, אלא שלפיד וחבורתו מפריעים לו להיכנס לסקטור החרדי ולבנות בו סניפי בחירות עוד קודם ליום הבחירות, כפי שהליכוד למשל, כמפלגה חילונית, עושה שם. ואמנם, בסקטור הערבי התרגיל הגנצי עבד. גנץ דילג מעל המשוכה הימנית במפלגתו, כחכ"ים יעלון, האוזר והנדל למשל, והגיע לערים ולכפרים הערבים והקים שם סניפי בחירות עם תומכים על חשבון ה"רשימה הערבית המשותפת",
ש"ס, העבודה והליכוד גם יחד.
אבל מה שעובד ברחוב הערבי - החפץ בפטרונים יהודים ליבראלים, איננו עובד ברחוב החרדי, החפץ לא להכניס לתוכו עוד חילוניים שינגסו בקולותיו ובהשקפתו ואורח חייו, ואפילו הליכוד (שקיים ברחוב החרדי מאז קום המדינה...) קטן חלקו ברחוב החרדי בבחירות האחרונות. בעוד שהערבים החילוניים היו מוכנים לוותר אפילו על המפלגות הערביות תמורת השתתפותם במוביליות החברה הישראלית הרי שהחרדים רואים סכנה רוחנית לכניסת מפלגות חילוניות אליהן, ומקסימום הן מוכנות לדבר איתן על קואליציה ותו לא.
טירונותו של גנץ בחברה החרדית, כאיש צבא שלא היה מעורה בחברה הישראלית-הפוליטית, החלה עוד כאשר מינה את ח"כ עומר ינקלבי'ץ לנציגה ה"חרדית" שלו. את מה שהבין לפיד בשנת 2015, לגבי היותו של ח"כ לשעבר שלו,
דב ליפמן, אייטם חסר משמעות בקרב החרדים לא הבין בשנת 2019 גנץ, עם הינקלביצי'ת שלו. ואחרי כישלון הינקלביצי'ת בבחירות של אביב 2019 הוא ניסה בעצמו להיכנס לסקטור החרדי ולפתוח שם סניפים באמתלת "טעימת צ'ולנט", אבל כמובן הוא התבדה על הסף ממש, ואז פתאום הוא חזר לקו האנטי דתי של לפיד, ואפילו ביתר שאת. עם הזמן הוא עוד ילמד מספר פרקים חדשים בפוליטיקה, אותם לא הכיר במסגרת הצבאית שלו.
ה"גומל" של עמיר פרץ
ונעבור למפלגת העבודה.
עמיר פרץ צריך לגשת לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו ולומר את כרכת "הגומל" לאחר שמפלגת העבודה לא נעלמה מהמפה אלא נותרה עם שישה מנדטים. החישוב של פרץ - לחבור ל"גשר" בלבד, היה יותר משגוי ועל גבול ההזוי. בשטח ניראה כי לא רק ש"גשר" לא הביאה עימה "נדוניה" אלקטוראלית אלא שגרעה מכוחה של מפלגת העבודה.
אם נקבל את טענות פרץ - לוי כי עשרות אלפי קולות עברו מהליכוד לפרץ הרי שמסתבר שעשרות אלפי קולות ברחו ממפלגת העבודה לכול עבר, בעיקר ל"כחול לבן" ול"דמוקראטית". מה שהיה טוב לפרץ בשנת 2006 לא היה מתאים כלל לאיש 13 שנה אח"כ. ראשית דבר, אחוז ההצבעה הפעם היה הגבוה ביותר ואילו בשנת 2006 הוא היה האחוז הנמוך ביותר, ולכן התזוזות האלקטוראליות מהימין של אז הועילו לפרץ באותם הימים.
בשנת 2006 היה הליכוד בירידה דראסטית ומצביעיו נפוצו לכול עבר, וכך נגס בו גם פרץ, בנוסף לקדימה של אותם הימים, אבל כיום הליכוד עמד בעלייה ואילו "כחול לבן" רצתה יותר לנגוס מהעבודה מאשר מהליכוד. בשנת 2006 היה נתניהו שר האוצר לשעבר שהיכה בשכבות החלשות, שרובן הצביעו ליכוד אבל בשנת 2019 הפך נתניהו ל"מלך" של אלה שאתמול עזבו אותו, ואילו המשק הישראלי הנוכחי היה הפעם בצמיחה.
גב' לוי-אבקסיס - אנמיה פוליטית ללא השקפות מדיניות ברורות, הבריחה את אותם מצביעי מרכז ושמאל שהצביעו תמיד למפלגת העבודה, שעד לבחירות הללו (אפילו בימי
אבי גבאי ה"אפור"...) תמיד הניפה את הדגל המדיני, של שלום עם הפלשתינים תמורת ויתור על שטחים. פרץ - איש מדיני מיומן ו"יונה" מוכרת, לא היה יכול הפעם להניף את המתינות המדינית בגלל גב' לוי-אבקסיס, שהרימה "דגל חברתי" אנמי, משהו שאפילו לא מתקרב לימי ה"פנתרים השחורים" או אפילו של תמ"י ההיסטורית, של אהרון אבוחצירה.
הגב' הזו - אשת שמאל במחתרת, ניסתה עוד פעם להטעות את הציבור (כפי שעשתה זאת בימי היותה ח"כית ב"ישראל בתינו") במחשבה שהיא בעצם אשת ימין מתון כדי שתוכל להעביר קולות מהליכוד לעבודה, אבל בימים שהקרב המדיני שוב עלה הרי שיכולתה התגלתה בסביבות האפס הפוליטי. בשנת 2006 עמד פרץ בראש מחנה עם "כוכבים" ידועים כמתן וילנאי, שלי יחימובי'ץ - אשת תקשורת בכירה דאז,
אופיר פינס,
יצחק הרצוג, פרופ' בוורמן ועמוד תווך בסקטור הערבי כראלב מג'דלה אבל בשנת 2019 פרץ רק הקיא החוצה את בכירי המפלגה כאיתן כבל, שלי יחימובי'ץ ואחרים ולא דאג להביא במקומם אישים אחרים, בעלי עוצמה. החיבור של פרץ עם לוי, בריחתו מחיבור עם מרצ והרחקת אישים מרכזיים מהמפלגה הותירו אותו עם שישה מנדטים בלבד, בזמן שאם היה נוהג להפך הוא היה מגיע למספר מנדטים דו סיפרתי.
הבלוף האלקטוראלי של פליטי ברק
פרשת ה"דמוקרטית" די דומה לפרשת מפלגת העבודה רק ששם היה למרצ מזל שהם השחילו את שלושת אנשיהם בחמשת המקומות הראשונים. ה"דמוקרטית", שבה חברו מרצ ופליטי
אהוד ברק, הוכיחה כי המומנטום האלקטוראלי של ברק ושל
סתיו שפיר נעים סביב האפס מנדט. לגב' שפיר אין גייסות אלא צעקות היסטריות ואילו ברק, לאחר כישלונות העבר שלו ולאחר פרשת אפשטיין, שווה אלקטוראלית מתחת למינוס. רק כמה חודשים קודם לכן קיבלה מרצ נטו ארבעה מנדטים, ואילו הפעם הם ירדו נטו לשלושה בלבד בגלל שגם שפיר וגם
יאיר גולן נמצאים בחמשת המקומות שנכנסו.
חיבור בין מרצ לעבודה, ללא "גשר" וללא פליטי ברק, היה מניב רשימת שמאל חזקה יותר עם לפחות 15 מנדטים. יאיר גולן - איש ימין מתון, הוא החוליה הפוליטית החלשה שעלולה או לערוק מהרשימה לקואליציית ימין-מרכז או להתפטר מהפרלמנט. הישארותו של ח"כ עיסאווי פרג' מחוץ לפרלמנט תוריד את ניסיונה של מרצ להמשיך להיראות "מפלגה יהודית-ערבית", דבר שינוצל היטב על-ידי "הרשימה הערבית המשותפת".
הכהניסטים היו שווים שני מנדטים
"ימינה" שגתה כאשר לא אפשרה ל"עוצמה לישראל" להשתלב עם שני מקומות ריאליים. בנט והרב פרץ האמינו כי הכהניסטים ירחיקו מהם בוחרים מתונים אבל בפועל הבוחרים המתונים התרחקו בלאו הכי ואילו חלק מהחרד"לים ערקו ל"
יהדות התורה", שעם היוותרות הכהניבסטים ב"ימינה" הם אולי היו גם הם נשארים ונותנים קולם ל"ימינה" ולא ל"יהדות התורה".
