גלות ללא התגלות

הדמוגרפיה מתארת תופעה תהליכית, שעוסקת בשיעור הצמיחה או הדעיכה המספרית של קהילות אנושיות. היא מבטאת את מצבו של אחד ממשתני העוצמה המרכזיים של כל חברה - הרכב והתפתחות ההון האנושי¹. ההיסטוריה היהודית, שמשתרעת על פני למעלה מ-3,200 שנים, עשירה בהתרחשויות דמוגרפיות; התרחשויות חיוביות שמקורן בריבוי טבעי חיובי בעקבות מימוש קפדני של הציווי "פרו ורבו ומילאו את הארץ", והתרחשויות שליליות שהן תולדות של אסונות לאומיים (כגון מלחמות וחורבן הבית ) והיסחפות רבים מבני ישראל אחר פיתויים חומריים ואחרים, שהובילום לבסוף להתבוללות בשכניהם ולגריעתם ממצבת העם היהודי².

ערב מלחמת העולם השנייה, מנה העם היהודי, לפי הערכות שונות, כ-18 מיליון נפש. כ-60% ממנו חיו באירופה והיתר התפזרו בין שאר מדינות העולם, כאשר המרכז הגדול מחוץ לאירופה מתפתח במהירות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה- 20, בארה"ב. מרבית הנספים בשואה היו יהודי אירופה. בסוף המלחמה היו בעולם כ-12 מיליון יהודים, וכיום נאמד מספרם בכ-14.8 מיליון. כלומר, במשך כ-75 שנים חל בעם היהודי גידול מספרי של 23.3%, המבטא ריבוי טבעי ממוצע של כ-0.28% לשנה. הריבוי הטבעי בישראל כיום הוא כ-1.8% לשנה, בערך פי 6.4 גבוה יותר.

הקמת המדינה והעובדה שהיא עומדת באתגריה ועושה חייל, הם מסרים של גאולה מול הסכנה הקיומית המסתמנת מהמשך הישיבה בגולה. יש לפנינו דרך נכונה (התגלות) ודרך בלתי-נכונה (גלות) לחיים הלאומיים ולאבטחת עתידם. ה"התגלות" כאן היא המסר המוכח בנתונים שניתן לשקם אפילו את חורבן השואה, אולם לא בגלות המאיימת בחורבן נוסף. "סיר הבשר" של יציאת מצרים, הוא כיום ההצמדות לפיתויי הגולה שחלקים נרחבים בעם עדיין מקדשים באדיקות.

בתרבות היהודית "התגלות" היא ביטוי המשויך לבשורות טובות שעניינן חזון הגאולה של העם היהודי - מוקד הברית בין עם ישראל לאלוהיו. "הכל נקבע והרשות נתונה", אומרת הפילוסופיה היהודית; ובקונטקסט שלנו הפירוש בעיני הוא שהתהליך הציוני הוא מענה של ההשגחה העליונה לחוויות קשות ומאיימות, ששיאן הנורא הוא השואה והַשְמָד.

שיקום והתפתחות

אחד הוויכוחים הגדולים של הציונות עם מתנגדיה היהודיים, עוסק בשאלה אם יש צידוק לדרישה לריכוז העם בארץ ולטענה הנלווית אליה, לפיה הגשמה מלאה היא תנאי להישרדות העם. מתבקש, אפוא, מעקב מתמיד אחר השינויים הדמוגרפיים בעם היהודי אשר צריכים לשקף התאוששות מאפקט ההשמדה ומן הריסוק החברתי הלאומי והדתי שנלוו אליהם. אלה ללא ספק משפיעים וישפיעו במאה ה-21 על קצב השיקום ומגמת ההתאוששות, שהינם תנאי לשרידותם של מדינת-ישראל ושל העם היהודי.

מבחינה דמוגרפית, ישראל מייצגת שיקום והתפתחות של העם אחרי תקופת השואה, גדולים בהרבה מכל מה שאנו מוצאים בתפוצות. סביר להניח שגורמים עיקריים שהשפיעו על היווצרות פער גדול כל כך, נובעים מצמצום חמור בתהליכי הרבייה היהודיים בגולה, בעקבות השמדתם של 1.5 מיליון ילדים בשואה ועוד כמספר הזה של בוגרים שבמותם עדיין היו בגילי הפריון³. השפעה נוספת הייתה ככל הנראה לשבירת המבנה המשפחתי ולהלם האישי והפסיכולוגי של מאורעות השואה.

לַקויות אלה קוזזו באופן חלקי בלבד, על-ידי הארכת תוחלת החיים בעידן הנוכחי. אם מתבוננים בתמונת הקהילות היהודיות הגדולות, כגון: ארה"ב, צרפת, רוסיה, ואנגליה בדור האחרון, רואים שקהילות אלה לא השתקמו דמוגרפית⁴. לפיכך, אין מנוס ממסקנה שהאיום הקיומי החמור ביותר על העם היהודי מאז ומעולם, הייתה ונותרה ההתבוללות. ככל שמדינה מפותחת יותר מבחינה כלכלית, ליברלית כביכול וקרובה יותר בתרבותה לנצרות, גדלים בה שעורי ההתבוללות, במיוחד בהשפעת נישואי תערובת. מזה כשני דורות ארה"ב היא המודל המובהק ביותר בעולם היהודי לתהליכים אלה.

התבוננות בעמים ומדינות עתיקים דוגמת סין (4,000 שנה ויותר) מלמדת, שלמדינות לאום ותיקות ששמרו על ריבונותן, יש היסטוריה עשירה במלחמות ובאסונות טבע עתירי קורבנות אדם מצד אחד, אולם מן הצד השני מתקיימת בהן גם רציפות דמוגרפית כשילוב בין ריבוי טבעי להגירה חיובית מבוקרת - שתי הרציפויות משלימות זו את זו. הגירה חיובית מבוקרת, נדרשה תמיד ע"י מארחיה להיטמע באוכלוסייה המקומית ולהשתלב בה בהדרגה. באופן זה, הפכו מדינות ברות-קיימא למעצמות עולמיות או אזוריות של העידן הנוכחי מבלי שתתפרקנה בעטיים של שסעים פנימיים.

כושר התנגדות

ייחודו של העם היהודי הוא מקור עוצמתו, אך גם גורם מרכזי המחולל סיכונים לקיומו. שכן, בכדי לשמור על ייחוד זה בגלות, נאלץ העם להתבדל משכניו. ההתבדלות שימרה את הזרות ועוררה הסתייגות וניכור שבגילוייהן הקיצוניים - בין היתר בהשראת הכנסייה וגורמים כלכליים וחברתיים נוספים - הפכו לשנאת הזרים. עוד בהיותו עצמאי על אדמתו החל מהמאה ה-8 לפנה"ס, גרמו לחצים תרבותיים או אידיאולוגיים מצד האוכלוסייה בשכנותה חי, להתבוללות שאותה הרבו לבקר נביאי ישראל. כאשר הוגלה העם ממדינתו ומצא מסתור זמני מרדיפות פיזיות בגלות מסופוטמיה, ארבה לו שם ההתבוללות.

תבוסותיו הצבאיות בימי חורבן ממלכות ישראל ויהודה היו תוצאה של שיקולים אסטרטגיים מוטעים או ניסיון נואל לשמור על זהותו הייחודית, בדרך שגויה של התמודדות כוחנית מול כוחות חזקים ממנו בהרבה. בגלות הארוכה בת 2,000 שנה, גברו הלחצים התרבותיים, קטנו כושר ההתנגדות וההגנה העצמית והתגברו הסכנות הקיומיות: מעין "מוות לאומי בנשיקה". לאורך זמן, ההתבוללות הזיקה יותר מאיום השמד הפיסי. על האיום הפיסי התגבר העם היהודי בין היתר על-ידי נדידה ממקום למקום, אולם זו רק חיזקה את הניתוק וההתרחקות בין חלקיו.

בקונטקסט זה מעניין לחזור ולהשוות את המציאות הדמוגרפית בישראל - הריכוז היהודי הגדול בעולם כיום (למעלה מ-7 מיליון יהודים ועוד כ-400 אלף אזרחים מתוקף חוק השבות, שטרם הוכרו דתית כיהודים) - לזו של יהדות ארה"ב - המרכז הגלותי הגדול של ימינו. בעת הכרזת המדינה (1948) חיו בארץ כ-650 אלף יהודים. באותה שנה מנתה קהילת יהודי ארה"ב לפי אומדנות שונים כ-5.2 מיליון נפש, שרובם הגיעו לארה"ב עוד לפני עלות הנאצים לשלטון בגרמניה. כיום נאמדת קהילה זו בכ-5.7 מיליון נפש,5 חרף הגירת יהודים אליה ובכללם כ-650 אלף ישראלים, במשך כל התקופה שמסיום מלחמת העולם ה-2 (1945). הריבוי הטבעי הממוצע של יהודי ארה"ב, דומה לזה של מדינות המערב המפותחות, כ-1.3% לשנה.6 (לעומתו שיעור נישואי התערובת, הגורם הראשי להתבוללות, הוא כ-60%)⁷.

"דמוגרפיה טובה" היא משאב מרכזי של העוצמה הלאומית, שלו השלכה ישירה על רמת הביטחון הלאומי. היא מעצבת את הכלכלה, החברה, העוצמה הצבאית, המדע, הרמה הטכנולוגית והמעמד הבינלאומי. עם תוצר ממוצע לנפש של כ-40,000 דולר לשנה כיום, עומד התוצר הלאומי הגולמי שלנו על כ-370 מיליארד דולר לשנה (1.28 טריליון שקל לשנה). עם "דמוגרפיה טובה", יכולה ישראל להגיע במשך דוֹר אחד לתל"ג של כטריליון דולר! היסודות החשובים לכך קיימים כבר עתה.

נדרשת מדיניות דמוגרפית לאומית שתציל את העם היהודי מהתבוללות מואצת ותעצים את יכולתה של ישראל להיות לו בית, מגן ומקלט.