הלימבו של נתניהו <br>

לימבו¹, כידוע, הוא מצב של אי-ודאות הנובע מאי-הכרעה בין חיוב לשלילה, בין "גן עדן" לבין "גהינום". בז'רגון טכנולוגי הייתי מכנה זאת "יציבות אדישה". מציאות בה נתון מי שתלוי בין שמיים וארץ, כאשר אין בידו הכלים להעריך או להשפיע אילו כוחות יגברו ויתוו את גורלו: הריחוף והנסיקה אל-על או הגרביטציה וההתרסקות על הארץ.

אחרי שני סבבי הבחירות האחרונים, הרושם הוא שנתניהו טעה במהלכיו בשניהם. בראשון - טעות אסטרטגית, ובשני - מספר לא מבוטל ומצטבר של טעויות טקטיות. בסה"כ מצבו הפוליטי כיום קשה יותר משהיה ערב הבחירות באפריל 2019. יותר קשה אך לא נואש, משום שגם יריביו אינם יודעים לפענח את פוליגון הכוחות וההשפעות שיעצבו בסופו של תהליך את התוצאה הסופית.

הטעות האסטרטגית נוגעת ליחסיו עם ליברמן. נתניהו לא זיהה נכון את משקלו המכריע של ליברמן במאזן הפוליטי בין גוש הימין לגוש השמאל, וכשל בהערכת "הדם הרע" שהצטבר אצל ליברמן והאנשים הקרובים לו בעימותים המתמשכים ביניהם ובפרשיות הכלכליות של "ישראל ביתנו", ואת קירבת יחסים אלה לנקודת שבר. כאשר התפטר ליברמן מתפקיד שר הביטחון, היה הדבר בגדר זרקור אדום, אשר לא אובחן ככזה. כל ההתפתחויות מאז נובעות ונגזרות ממנו ומן ההתראה שהוצבה מול נתניהו ולא קיבלה מענה ראוי. אם ליברמן ידע על ההיערכות להקמת מפלגת כחול-לבן, כשלב מרכזי בהיערכות האופוזיציה למאבק על השלטון במערכת הבחירות של אפריל 2019, והדבר נעלם מעיניו של נתניהו כשועל פוליטי ותיק ומנוסה, הכשל האסטרטגי של ראש הממשלה גדול עוד יותר.

בחינת האירועים בדיעבד, מעוררת רושם שרה"מ היה נתון באופוריה על הישגיו במדיניות החוץ ואולי גם בביטחון בצפון ושכח להסתכל פנימה ולראות את כלל המכשלות שהחלו מצטברות סביבו בנושאי חברה, כלכלה, פנים ומדינה.

מהלך אחד

הינתקות ליברמן מקשריו ומחויבויותיו למחנה הימין, חשפה את ראש הממשלה כמעט בבת אחת למרחב האיומים השלם. חשיפה זו הייתה קרובה מדי לבחירות מכדי שיתאפשר לו לתקן את המצב או למזער נזקים כבר באפריל 2019. בעיני אין ספק שפעילות ליברמן הפתיעה אותו, שלא לומר הכתה אותו "בהלם". כחול-לבן, ברק, החלפת המנהיגות במפלגת העבודה, הגילוי האישי של אלי לוי כתב רשת 13 בצפון על ההתקפות שספג מחוגי האופוזיציה ואפילו התחברות המפלגות ערביות מחדש לגוש פוליטי אחד - כולם יחד אינם שקולים כנגד המהלך האחד של ליברמן. יתרונו הגדול של ליברמן מול ראש הממשלה והימין, הוא היכרותו ה"אינטימית" והממושכת עימם, שסייעה לו רבות בתכנון מהלכיו.

תוצאות הסיבוב השני של הבחירות בספטמבר 2019, נקבעו על-ידי שני גורמים: אי-הפנמת מלוא המשמעות של המהלכים הנ"ל והעדר היערכות ראויה לקראתן עד לימים האחרונים של מסע הבחירות. אפשר שרה"מ קיווה, מבלי שתהיינה בידיו ערובות ממשיות לכך, שליברמן יתרצה ויחזור בו מצעדי המחאה והמרי עד לשעה ה-12. מתוך "פרלקסה" זו של המציאות, לא שינס מותניים ולא שילב כהלכה במסע הבחירות שלו לקראת הסיבוב השני בספטמבר, את כל הכוחות של מחנה הימין, כמנהיגו של מחנה זה; ובמקביל המשיך להזניח במסע הבחירות את נושאי הפנים. השפעתן המצטברת של חולשות אלה גברה, אחרי שנכשל בהרכבת ממשלה באפריל.

המהלך שנקט נתניהו מול פייגלין היה נכון, אך מול "עוצמה יהודית" ו"נועם" היה שגוי. פרסום הכוונה לספח את בקעת הירדן, בא מאוחר מידי ולא התקבל באמון רב ע"י הציבור. הוא הדין עם "קמפיין הגוואלד" שניהל בשלושת הימים האחרונים לפני ההצבעה בספטמבר. הציבור לא חיפש בסיבוב זה גימיקים אלא מנהיגות, והביצוע בתחום זה היה ירוד. דומני ש"החטאה" נוספת של ראש הממשלה נעוצה במידול טיעוניו בין רדיפה אישית של האופוזיציה והתקשורת לבין יכולתו המנהיגותית. הרושם ערב הבחירות השניות עלה בקנה אחד עם טיעוני האופוזיציה, שנתניהו הנתון לרדיפות אינו מסוגל להקצות את מלוא האנרגיות הנחוצות לתיפקודו כראש ממשלה. שינוי הצבעה או הימנעות על-רקע השחיקה הכוללת בביטחון תומכיו בעמדותיהם, היה ככל הנראה בעל חשיבות רבה יותר משהעריך מטה הבחירות של רה"מ. על-רקע כל אלה, הפרש התוצאות בין כחול-לבן לליכוד בספטמבר בוודאי לא היה מכריע; הוא אפילו לא היה משמעותי ברמה המפלגתית².

בכדי להתגבר גם על "הברוגז" של ליברמן, היה נתניהו זקוק לעוד ששה מנדטים, ומשלא השיג אותם, קיבע את הלימבו הנוכחי. בהערה³ להלן רשימת נושאים עיקריים שהרחיקו את ציבור הבוחרים מנתניהו - מיעוטם בשל שינוי עמדות ורובם בגלל טיפול שגוי או לקוי בבעיותיהם. אין ספק שלא ניתן לפתור בעיות אלה בארבעה חודשים של פעולת ממשלת-מעבר. אולם התעלמות בסבב שני של בחירות באותה שנה עצמה, מהווה הצגת "אצבע משולשת" כלפי ציבור הבוחרים הטבעי של הליכוד. גם אם לא כל הנמנים על הקבוצות הנ"ל הם בוחרי ליכוד מסורתיים, זלזול מתמשך בהם מרחיקם עוד יותר.

סבב נוסף

אילו מיקד ראש הממשלה את תשומת ליבו בבוחריו ובמצוקותיהם, יכול היה בנקל לשמר או לגייס את אותם הקולות שחסרו לו להכרעת הבחירות, גם ללא תמיכת ליברמן. אילו זה היה המצב, סביר בעיני שגם ליברמן היה נוקט עמדה אחרת, כבר בשלב מוקדם יותר של המשחק הפוליטי. ראש הממשלה חייב להפנים שתפקידו הראשון כראש ממשלה הוא לנהלה ולא להניח לאף אחד אחר לעשות זאת במקומו. גם אם אינו אחראי מיניסטריאלית על מעשיהם או מחדליהם של כל אחד מהשרים, עליו לוודא שתהיה למשרדיהם תוכנית עבודה שנתית ורב-שנתית, שיעמדו במטלותיהם, שתהיה בקרה מרכזית ודיווח תקופתי מסודר על איכות תפקוד הממשלה ועל עמידה ביעדים ובהחלטות שהתקבלו בה.

נראה שהמבוי הסתום הפוליטי בו אנו נתונים כיום יוביל לסבב בחירות שלישי. הכרעה פוליטית ברורה וסדר יום לאומי הנגזר ממנה, הם הדבר הרצוי ביותר כיום למדינת-ישראל. תוצאה זו ניתן להשיג באמצעות שינוי עמדתו של ליברמן (ללא בחירות) או שינוי במצב רוחו ושיקול דעתו של הציבור (עם בחירות). מה שהיה נכון בשני הסבבים הקודמים, יהיה נכון עוד יותר אם יתקיים סבב נוסף.

טיעוני כחול-לבן כאילו הם היו יחידים או ראשונים שצידדו בממשלת אחדות לאומית כיעד, אינם נכונים. מטרתם הראשית הייתה ונותרה סילוק נתניהו; ממשלת אחדות עם וטו על נתניהו - הייתה השיטה. זו נועדה להחליש את הימין במהלומה חדה אחת, ולצבוע בפועל כל ממשלת אחדות בצבעה של מפלגת כחול-לבן; במילים אחרות "לסרס" את גוש הימין באמצעות ניטרול נתניהו. עמדת הליכוד ונתניהו בראשו הייתה צידוד בממשלת אחדות, אך הגעה אליה בדרך שונה כשנתניהו מוביל את המהלך ושומר על הבכורה. הדרך הטבעית ליעד הליכודי עובר דרך ממשלת ימין צרה על בסיס מצע הימין, וצרוף מאוחר יותר של כל מפלגה ציונית שמוכנה לקבל את עיקרי התוכנית של גוש הימין. בשני המקרים מדובר על ממשלות אחדות, אולם כל צד מבקש לעצמו ובצדק את עמדת ההשפעה החזקה ביותר בממשלה כזו. עובדות אלה אינן באות לכלל ביטוי מודגש מספיק בהסברה של גוש הימין.

לקראת סיום הרשימה הגיעו הידיעות "המרעישות" על ויתור מצד לפיד על הרוטציה, בתנאי שתקום ממשלת אחדות. הוא מבין אל נכון שלא תיתכן רוטציה בתוך רוטציה ולכן אין להכרזתו משמעות מיוחדת. במקביל שמענו שגדעון סער מוכן להתמודד על בכורתו במפלגה, בפריימריז חדשים בליכוד, אם ייערכו. גם כאן אין חידוש של ממש; אם נתניהו שם - הוא המוביל, ואם איננו - המשחק בכל מקרה פתוח.

הישג גדול

אם רוצה רה"מ להפוך את מגמת היציבות האדישה מנטייה שלילית לחיובית, קריטי שיתן דעתו לנושאים הנ"ל וישלב אותם בתוכנית עבודה לאומית עם לוחות זמנים ותקציב כבר בקדנציה הבאה, שבה קרוב לוודאי יידרש לעסוק גם בתוכנית טראמפ. אי-היציבות של מחנה המרכז שמאל, הקרעים הפנימיים בו שרק השנאה לנתניהו מונעת את פרימתם ותוכנית טראמפ, מחייבים הכרעות לא לימבו. מנקודת הראות של הימין ועליונותו הפוליטית, הדבר מחייב ממשלה בראשות נתניהו; ואם הדרך לכך עוברת דרך בחירות חדשות, אזי גם במחיר זה. אם ישכיל לתקן את שגיאותיו, יביא נתניהו להישג הגדול ביותר שלו בזירת הפנים - ביסוס חדש של משמעות המושג מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי. הפסד לשמאל-מרכז יהיה כשלון חמור לנתניהו אישית אבל גם לכל מחנה הימין.