אפילו האדם הסביר מהונדס התודעה אינו יכול שלא להשתאות מהאכיפה הבררנית הנהוגה בתיקי נתניהו. טועה מי שסבור שהוויכוח צריך ליסוב בין ימין ושמאל או בין אנשי "רק לא ביבי" לתומכיו, זהו ויכוח על צדק, על מעמדה של מערכת המשפט והאמון בה ועל עתיד הדמוקרטיה.
פרסום תמלילי חקירתו של ח"כ לשעבר
איתן כבל בפרשת חוק
ישראל היום שב והעלה תהיות קשות כיצד יש כוונה להעמיד את נתניהו לדין ואת כבל לא. הרי אם סיקור אוהד נחשב בעיני הפרקליטות לעבירה, מחקירתו של כבל עולה כי פעל לכאורה למען נוני מוזס בתמורה לסיקור אוהד. גם פרסומן של הקלטות האודיו משיחותיהם של נתניהו ומוזס לא שינה את התחושה כי מדובר באכיפה בררנית ואולי אף חיזק את הטענות. לכל אלה יש להוסיף את התמיהות מדוע לא נחקר
יאיר לפיד על שיחותיו הרבות עם מוזס שמשום מה הושחרו ביומנו, על העברת המיליונים ממשרדי
ממשלה שהיו בשליטת יש עתיד ל
ידיעות אחרונות, מדוע לא נחקרה פרשת הממד החמישי, ועוד ועוד. האכיפה הבררנית הזו נשענת גם על סיקור בררני. מרבית כל התקשורת נגועים במין הרגל מגונה שכזה להעלים ידיעות שאינן משרתות את השמאל ולהציף דיווחים נגד הימין. מי יודע אולי יום אחד יוחלט שגם סיקור בררני הוא עבירה חמורה .
ובכל זאת מעבר לטיעונים המשפטיים של סניגורי נתניהו בפרשות 2,000 ו-4,000 יש לתת את הדעת לשני עניינים. האם סיקור אוהד יכול להיחשב באופן תקדימי לעבירה פלילית, למרות אי-הבהירות בחוק ועל אף שאין בנמצא הנחיות ברורות של היועמ"ש, והאם מדובר באכיפה בררנית שדינה להתבטל בבית המשפט בשל "הגנה מן הצדק".
בשני עניינים אלה מעניין מאוד להציץ בהכרעת הדין שזיכתה ב-2010 את השר
צחי הנגבי בפרשת המינויים הפוליטיים מעבירות של שוחד בחירות ומרמה והפרת אמונים. שימו לב לדברי השופט יואל צור: "בתקופת פעילותו של הנגבי כשר במשרד להגנת הסביבה היה מדובר בהתנהגות נפוצה בשירות המדינה. גורמי אכיפת החוק ובכלל זה היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, מבקרי המדינה ונציבות שירות המדינה ידעו אודות קיומה של ההתנהגות והיותה בבחינת 'חזון נפרץ'. הגורמים השונים שהיו אמורים להתריע על התנהגות השר לא העירו דבר, שכן ראו התנהגות זו כבלתי חורגת מהבחינה המינהלית ובוודאי שלא ראו בכך התנהלות בעלת אופי פלילי. איש לא חשב שמדובר בעבירה". יתרה מכך השופט הדגיש, כי רק לאחר פעילותו של הנגבי קבע היועמ"ש דאז
מני מזוז הנחיות בנושא. לעניין האכיפה הבררנית, מעניינת עוד יותר היא החלטת השופט
אריה רומנוב שהכריעה את הכף לזיכויו של הנגבי לאחר שהיה סבור כי מדובר באכיפה בררנית והחליט לקבל את טענת ה"הגנה מן הצדק"!.
הנה כי כן אנו רואים, כי הנגבי זוכה בפרשת המינויים הפוליטיים הן משום שבית המשפט פסל את התקדים שקבעה הפרקליטות, הן משום שסבר שאל מול אכיפה בררנית עומדת טענת ה"הגנה מן הצדק".
