בדייה בעקבות הזייה

אמירות ופרשנויות שניתן למצוא כיום בערוצי השיח התקשורתי המרובים, מגוונים ביותר ונעים בין דברי טעם להבלים. נפח ה"יצירות" עוסק מטבע הדברים בבחירות שהיו, ובאלה שאולי יהיו בעוד זמן לא רב. אחד הכותבים שמצליח להפתיעני לעיתים קרובות, הוא יצחק בן-נר, שכותב במדור ה"דעות" של מעריב. הפתעות אלו מאופיינות בכך שלעיתים נדירות אני מצליח לקשר בין דבריו לבין העובדות. ההטיה הנרטיבית שסביבה הוא כורך את העולם הפוליטי, כביכול, שעליו הוא כותב, הופכת אותו לסוכן נאמן של עולם המציאות המומצאת (fake news).

קראתי לא מכבר את טורו "עמוק בבוץ" (מעריב, 5.11.19). בכותרת המשנה לרשימה כותב בן-נר: "... נתניהו הוא האחראי לשיתוק שעוברת המדינה. ...ראש הממשלה לא עסוק בהקמת ממשלת חרום, אלא בביצור הבלוק ובהליכה למערכת בחירות שלישית". כמה עיוותים, סילופים והטעיות אפשר לכלול במשפט אחד?! - בן נר הוא בוודאי כותב מוכשר, אבל אנליסט חלש. אנסה לפרק משפט זה לקטעים ולהוכיח כמה אבסורדים כלולים בו.

"...נתניהו הוא האחראי לשיתוק שעוברת המדינה" - על סמך מה קובע בן-נר "עובדה" זו? הרי נתניהו לא קיבל 61 מנדטים, כיצד יכול הוא להפעיל את המדינה בגפו? הוא גם לא הורה על השבתת פונקציות חיוניות שונות בכנסת או בממשלה ולא מנע מהן לפעול. מי שהורו על כך הם היועצים המשפטיים לממשלה ולכנסת. בחלקם הקטן הם תולדה של חוקים מפורשים ובחלקם הגדול, פרי פרשנות של היועצים המכובדים, משיקולים השמורים עימם, לאו-דווקא מוסכמים על הציבור. אם כך, מהיכן הקביעה שנתניהו אחראי להשבתה זו?! לבן-נר פתרונים.

"...ראש הממשלה לא עסוק בהקמת ממשלת חרום" - האמנם? האם אפשר להקים ממשלת חרום לאומית ללא השתתפות כחול לבן? למי שזכרונו טרם הפליג למרחבי השיטיון זכור, אל נכון, שכחול לבן היא זו שהודיעה כי לא תשב עם נתניהו. השמאל הקשה נקט עמדה קיצונית עוד יותר - חרם. ליברמן, שותפו הוותיק של הימין (לפי הצהרותיו), החליט, חד-צדדית "לנהל את המדינה" באמצעות "צווי מניעה" שהוא מוציא לעצמו אד-הוק, לפי תנאי מזג האוויר... כשהוא מדבר אומנם על ממשלת אחדות, אך מנסה לכפות אותה על זולתו כפטריארך. עם מי, אם כן, מצפה בן-נר שנתניהו יקים ממשלת אחדות? עם חברי הרשימה המשותפת? שהרי הם עצמם מתנגדים למדינת לאום יהודית.

"אלא - (הוא, רה"מ, עסוק... - ר.ל.) בביצור הבלוק..." - האמנם? מה יש לבצר בגוש פוליטי ותיק וקיים, שהלך ככזה לבחירות האחרונות ולאלה שקדמו להן, הציג לציבור מדיניות באמירה ובמעשה, שהיא המשך מדיניותו של נתניהו ב-10 השנים האחרונות וזכה באמון 22 מנדטים יותר משקבלה כחול לבן? שוב, לבן-נר פתרונים. למעשה, זהו הגרעין היסודי והחשוב ביותר להקמת ממשלת אחדות לאומית, ומי שאינו מבין שכל הטענות המבקשות לפרק גוש זה, עושות זאת מתוך רצון לשנות את אופיה הלאומי של ממשלת ישראל בעשור האחרון, את האג'נדה הביצועית שלה ולהפכה למשהו אחר לחלוטין? איזו סיבה אמיתית יש לראש הממשלה לבחור בדרך זו, לבד מהתאבדות פוליטית?

שגעון גדלות

למעשה, אם כחול לבן מורכבת משלוש מפלגות שצברו יחד 33 מנדטים כשבראשה גנץ אחד ושלושה "נספחים בכירים", מדוע אסור לנתניהו לנהל מו"מ לקואליציה עם קבוצה של 5 מפלגות וללא עודף מוגזם ב"צִ'יפִים"? כלומר, גם כאן הטיעון של בן-נר הזוי או חוטא לאמת. ראש הממשלה הולך בדרך המלך, וחטאו היחיד הוא שאינו נכנע לתביעות הסרק של יריביו הפוליטיים, האידיאולוגיים והאישיים. להערכתי, הבלוק יהיה מוקד הממשלה הבאה שתקום, בין אם תהיה ממשלה קואליציונית נורמלית וסטנדרטית במונחים הישראלים של המושג, או ממשלת אחדות, שהיא אפשרית אם כחול לבן וליברמן יתפכחו משגעון הגדלות הנוכחי שלהם.

(נתניהו עוסק ב-ר.ל.) "הליכה למערכת בחירות שלישית". - זו כבר אמירה מטרידה אפילו כשהיא באה מפיו של בן-נר, שהרי האיש איננו קטין. נתניהו סולד ככולנו ממערכות הבחירות הכפויות הללו. אילו נהג הציבור ביתר אחריות ושיקול דעת בבחירות מספר 2, והיה הופך ממשקיף למשתתף אפשר שהיינו נמנעים מ"הפלונטר" הנוכחי. ראש הממשלה פועל בנתוני המצב הקיים, כשהוא כבול על-ידי חוקי מדינת ישראל והפנטזיות שמנסים לכפות עליו יריביו.

כך ניתן היה לבטא את שאיפותיו הכמוסות של בן-נר והזרם הפוליטי שהוא משקף: "אנו הח"מ, סלתה ושמנה של מדינת היהודים הכמהים זה עשור שנים לחזור לשלטון, ציפינו בבחירות 2019 להפתעה היסטורית מצידו של ראש הממשלה ומנהיג הימין נתניהו, הווה אומר: ויתור על מעמדו ותפקידו כראש ממשלה ללא מאבק, על-ידי כניעה מהירה ומוחלטת למסע ההשמצות וההפללה שאנו מנהלים נגדו ונגד משפחתו מזה קרוב לשלוש שנים, והעברת שרביט המנהיגות לצוות הבלתי-מנוסה מדינית ופוליטית של קבוצתנו (כחול לבן). בעיני רוחנו, התרחיש המתאים למציאות העכשווית, במיוחד על-רקע חוסר הסבלנות במפלגתנו, הוא שעל ראש הממשלה לבחור באחת משתי דרכים: דרכו של שאול המלך בנפלו על חרבו מול הפלישתים, או מנהגן של טרגדיות יווניות בהן הכשלון טבוע בתכונות אופיו של "הגיבור", לא משום שאיננו גיבור ומתאים לתפקיד, אלא על שום שהאלים דרי האולימפוס מאסו בו".