הסירי הצעיף מעינייך

לִמְדִי לְשַׁחְרֵר / יהודית מליק-שירן

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ וְאַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת
אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ וְאַתְּ לֹא רוֹאָה
נָכוֹן יֵשׁ יְלָדִים וְיֵשׁ לְךָ כְּוִיּוֹת בַּנְּשָׁמָה
גַּעְגּוּעַ גָּדוֹל לְיָמִים שֶׁל נֶחָמָה.
עֵינַיִךְ מְחַפְּשׂוֹת בָּךְ נְחִישׁוּת וְאֹמֶץ
טְרוּטוֹת מְעַיְּפוּת וְאַתְּ לֹא מַרְפָּה
עוֹמֶדֶת עַל הַמִּשְׁמָר דַּרוּךְ גּוּפֵךְ
לִפְעָמִים מִשְׁתַּבְּלֶלֶת וְאַתְּ אֵינֵךְ.

הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, הָעֵזִּי לִפְרֹץ
אַתְּ אִשָּׁה וְאִמָּא, אֶהֱבִי אֶת עַצְמֵךְ
תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְשַּׁלְוָה בּוֹטַחַת
תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְדֶרֶךְ מְפֻקַּחַת.
הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינֵי הַנְשָׁמָה
גָּרְשִׁי הַכְּאֵב מִלֵּילוֹת הָאֵימָה
הָעֵזִּי לִפְרֹץ בְּמֵצַח נְחוּשָׁה
הָעֵזִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר אַתְּ אִמָּא וְאִשָּׁה.

הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, לִמְדִי לְשַׁחְרֵר
אַל תַּבִּיטִי לְאָחוֹר,
הַשְׁאִירִי יֵאוּשׁ מְצַמְרֵר
אֵי שָׁם פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ הַתִּקְוָה
מְחַכָּה לְבוֹאֵךְ, אַפְשֶׁרִי לָהּ לַחְדֹּר לְלִבֵּךְ
שְׂאִי רֹאשֵׁךְ,
זִקְפִי קוֹמָתֵךְ אַל תְּוָּתְרִי
הַאֲמִינִי בְּעַצְמֵךְ אַל תִּפְחֲדִי, אַתְּ יְכוֹלָה
מֻתָּר לָךְ לְחַיֵּךְ לְגָרֵשׁ אֶת הַתּוּגָה.

1. כללי לשיר

שיר שכולו רגש, ותוגה מתפשטת לה בין המילים. המילים שרות את עצמן וכל אחת ממקומה שלה. השיר הוא למעשה דו-שיח בין הדוברת לבין עצמה. שיח בין הפן הרגשי שבה לפן ההיגיוני.

2. הכותרת

הכותרת דידקטית משהו, מתאימה לשיר וגם היא מדברת את עצמה.

"לִמְדִי לְשַׁחְרֵר", היינו מאחר שהשחרור קשור ברגש עמוק, שורשי, קשה מאוד לשחרר אותו על-ידי פקודה רציונלית רגעית. צריך ללמוד איך משחררים.

המילה ִ "לִמְדִי" היא בעלת ערך אמביוולנטי: למדי בבחינת לימוד. וכן למדי בבחינת שדלי את עצמך. זאת אומרת: לימוד לאורך זמן: של בחינת מצבים והסקת מסקנות. וכן לימוד לשמו: קצר ומידי: היינו, אימוץ ההכרח המתבקש מכורח החיים. כלומר, הכותרת עומדת גם בפני עצמה וגם בעוצמת זיקה גבוהה לשיר.

3. בית ראשון

אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ וְאַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת
אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ וְאַתְּ לֹא רוֹאָה
נָכוֹן יֵשׁ יְלָדִים וְיֵשׁ לְךָ כְּוִיּוֹת בַּנְּשָׁמָה
גַּעְגּוּעַ גָּדוֹל לְיָמִים שֶׁל נֶחָמָה.
עֵינַיִךְ מְחַפְּשׂוֹת בָּךְ נְחִישׁוּת וְאֹמֶץ
טְרוּטוֹת מְעַיְּפוּת וְאַתְּ לֹא מַרְפָּה
עוֹמֶדֶת עַל הַמִּשְׁמָר דַּרוּךְ גּוּפֵךְ
לִפְעָמִים מִשְׁתַּבְּלֶלֶת וְאַתְּ אֵינֵךְ.

הפתיחה עוצמתית וקשה: הדוברת מדברת כמו אם הגוערת או מעירה לבתה הקטנה:

"אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ וְאַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת"

"אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ וְאַתְּ לֹא רוֹאָה"

גם כאן ערכי המילה הם דו-ערכיים (אמביוולנטיים). היא לא שומעת תרתי משמע; לא שומעת באוזן ולא מקשיבה. יתרה מזו לא רוצה להקשיב!

היא רואה אותה מדברת אליה, ובעצם מכסה עיניה בדוק של ערפל. לא רוצה לראות. אני ואת שבעצם הן אחת! כבר בפתיחה של השיר אלמנט דרמטי היוצר מתח בשל הקיטוב שבין ההיגיון העומד מול הרגש.

הערת ביניים: והדרמטיזציה בפתיחה כבר מעלה את השיר לרמה טובה. היא מושכת את הקורא הלאה אל השיר.

הלאה: הרגש כל כך עמוק וחזק בה שאינה מוכן לשמוע או לראות בעין, מציאות קיימת אחרת, אולי היגיונית יותר מרגיעה יותר, מאשר המצב הקיים בו הרגש כבול בה במבוך בן שנים.

בהמשך המשוררת מתארת מצב קיים נפשי וקיומי - לב הבית הוא, האמירה: שכורח החיים וייצר הקיום כאחד מחייבים את האדם, בין אם הוא רוצה או לא רוצה, להמשיך ולהיאבק.

ישנן כוויות בנשמה ("וְיֵשׁ לְךָ כְּוִיּוֹת בַּנְּשָׁמָה") - ביטוי חזק. זה לא כוויות בחומר (כמו לב) אלא ברוח - בנשמה. היינו נקודות של מועקה שחורה בתוך זוהר הנשמה. יש את הילדים שהם אור לעיניים, אך בכל זאת הגעגוע לימים האחרים קיים.

אברי הגוף כמו עיניים או דריכות הגוף כולו משתתפים אף הם במאבקי היומיום. העיניים תרות אחרי נחישות המעשה ואומץ הלב, והגוף אף הוא שומר על הרוח לבל תשבר ותמוט. רואים בבית זה גם מצב נפשי קיים וגם את הנחישות וכורח המציאות להיאבק כדי להמשיך הלאה.

בית שני:

הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, הָעֵזִּי לִפְרֹץ
אַתְּ אִשָּׁה וְאִמָּא, אֶהֱבִי אֶת עַצְמֵךְ
תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְשַּׁלְוָה בּוֹטַחַת
תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְדֶרֶךְ מְפֻקַּחַת.
הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינֵי הַנְשָׁמָה
גָּרְשִׁי הַכְּאֵב מִלֵּילוֹת הָאֵימָה
הָעֵזִּי לִפְרֹץ בְּמֵצַח נְחוּשָׁה
הָעֵזִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר אַתְּ אִמָּא וְאִשָּׁה.

הבית השני קשור בשתי ידיים לבית השלישי שני בתים עוצמתיים המנסים לעודד את האישה ולהורות לה את שנאמר בכותרת: את דרך הלימוד האמביוולנטית. הלימוד לטווח הארוך והלימוד הקצר. למשל: הלימוד הקצר: "הָעֵזִּי לִפְרֹץ", "אֶהֱבִי אֶת עַצְמֵךְ". הלימוד הארוך: "תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְשַּׁלְוָה בּוֹטַחַת".

אם עד היום הסתתרת בכור מחצבתך העגום, המלא תוגה וצער, הסירי את המחסום מעל פנייך (בדימוי לצעיף) וזכרי מי את: קודם כל אישה במהותה וכן גם אימא עם כל התחייבויותיה כאם ועם כל ריגשותיה כאם. וכאן היא מבקשת מעצמה ללמוד לאהוב את עצמה. כי רק מי שאוהב את עצמו ומכבד את עצמו יכול להתגבר על עצבות ודחק.

וכאן באים המשפטים: תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְשַּׁלְוָה בּוֹטַחַת תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְדֶרֶךְ מְפֻקַּחַת. ברור שהחיים זורמים בין אם נרצה או לא נרצה אך כאן יש אמירה עמוקה יותר: החיים גם כאן הם בעלי ערך אמביוולנטי.

תני לחיים הזורמים בציר הזמן (שאי-אפשר לעצור אותו) להחזיק אותך איתנה לאורך ציר האורך שלהם, וכן תני לחייך החדשים, היינו לתובנות שסיגלת לעצמך, להוביל אותך ליעד שהוא מצביע על השלווה המיוחדת לך והפיקחון שלך. ההצלחה להתגבר על צער העבר ולחיות את החיים החדשים של הערכה עצמית ויכולת לבחור את הדרך השמחה יותר המשחררת.

עכשיו היא חוזרת ומדגישה: "הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינֵי הַנְשָׁמָה". קודם דיברה על הסרת הצעיף מהעיניים, היינו השתחררות החומר, ועכשיו היא מדברת על הסרת הצעיף מהנשמה, היינו מהרוח. השחרור יהיה טוטלי חומרי ורוחני כאחד.

כאן היא רומזת גם על פגעי העבר של סיוט לילה גָּרְשִׁי הַכְּאֵב מִלֵּילוֹת הָאֵימָה, וכן דורשת מעצמה לפרוץ קדימה בנחישות וללא חת הָעֵזִּי לִפְרֹץ בְּמֵצַח נְחוּשָׁה, וכן מזכירה לעצמה את שאמרה קודם לכן: את אימא ואישה!

הָעֵזִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר אַתְּ אִמָּא וְאִשָּׁה. קודם הקדימה את האישה לאמא שאמרה: "אַתְּ אִשָּׁה וְאִמָּא, אֶהֱבִי אֶת עַצְמֵךְ". ואילו כאן לאחר העצות שבאו היא אומרת בראש ובראשונה את אימא ואחר כך אישה: "הָעֵזִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר אַתְּ אִמָּא וְאִשָּׁה". היינו יש לך מחויבויות כאם ואחר כך גם מחויבויות עצמיות כלפי עצמך כאישה. למשל למדי לאהוב את עצמך.

בית שלישי

הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, לִמְדִי לְשַׁחְרֵר
אַל תַּבִּיטִי לְאָחוֹר,
הַשְׁאִירִי יֵאוּשׁ מְצַמְרֵר
אֵי שָׁם פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ הַתִּקְוָה
מְחַכָּה לְבוֹאֵךְ, אַפְשֶׁרִי לָהּ לַחְדֹּר לְלִבֵּךְ
שְׂאִי רֹאשֵׁךְ, זִקְפִי קוֹמָתֵךְ אַל תְּוָּתְרִי
הַאֲמִינִי בְּעַצְמֵךְ אַל תִּפְחֲדִי, אַתְּ יְכוֹלָה
מֻתָּר לָךְ לְחַיֵּךְ לְגָרֵשׁ אֶת הַתּוּגָה.

שוב היא מתריעה וחוזרת להסיר הצעיף מהעיניים: "הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, לִמְדִי לְשַׁחְרֵר". אך כאן כסמל לשחרור. כהתחלה של לימוד איך משחררים דברים בבית. קודם הסרת הצעיף באה במגמה לפריצה מהירה היינו הד הוק - "הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, הָעֵזִּי לִפְרֹץ".

כאן היא מורה לעצמך איך לנהוג - "אַל תַּבִּיטִי לְאָחוֹר", אך גם רומזת לפגעי העבר: "הַשְׁאִירִי יֵאוּשׁ מְצַמְרֵר". ובהמשך אומרת: לא אומר לך שהתקווה בהישג יד כי היא נמצאת אי-שם. אך אני יכולה לעודד אותך בכך שגם מאי שם היא פורשת זרועותיה אלייך היא מחכה ומצפה לרגע שבו תאמיני בה ותאמצי אותה. או אז היא תבוא אלייך במהרה. את צריכה שני דברים לייחל לתקווה ולדעת גם לקבל אותה!

"אֵי שָׁם פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ הַתִּקְוָה מְחַכָּה לְבוֹאֵךְ, אַפְשֶׁרִי לָהּ לַחְדֹּר לְלִבֵּךְ". ומכאן היא מעודדת עצמה בהוראות אחרונות

שְׂאִי רֹאשֵׁךְ, זִקְפִי קוֹמָתֵךְ אַל תְּוָּתְרִי
הַאֲמִינִי בְּעַצְמֵךְ אַל תִּפְחֲדִי, אַתְּ יְכוֹלָה
מֻתָּר לָךְ לְחַיֵּךְ לְגָרֵשׁ אֶת הַתּוּגָה

העצות הן ברורות חזקות ונוקבות: נשיאת הראש בגאון. ללכת בזקיפות קומה לא לוותר על הישגים שהושגו ושעוד יושגו. אמונה בעצמך וגרוש הפחד.

והמשפט המסיים - החיוך אינו טבו. מותר לחייך בדיוק כשם שמותר לגרש את התוגה. היא מקטינה את התוגה בפונט כדי למעט בערכה ולתת את התחושה לקורא שהנה התוגה הולכת ופגה.

סיכום:

שיר יפה מאוד.

מעין דו-שיח בתוך מונולוג שבו הדוברת כאילו יוצאת מעצמה ומדברת כבבואת עצמה לעצמה. היא קוראת לעצמה להקשיב לקול הקורא ומראה לה את הדרך הנכונה לצאת מאופל התוגה והייאוש ולעלות על פסי החיים היפים ללמוד לאהוב את עצמה וללמוד להתגבר על תלאות וייסורי העבר ולהתחיל לחיות. ולו רק משום שהחיים ממשיכים בין אם נרצה ובין אם לא נרצה.