חלפו שבועיים מאז הביקור בנתניה. זכר השהייה במיקום הנפלא שלי, בקרבת הים, עדיין מלווה אותי. אני מתעוררת בבוקר ומיד מסיטה את הווילון כשמבטי מופנה החוצה ועיניי מחפשות את הצבע הכחול של הים, שוכחת לרגע שאני בבית, במתחם המאוכלס בגורדי שחקים.
תל אביב ואפילו טבריה זכו לכינוי "הצנטרום של הפיילה". לעתים קרובות נשמעת מפיהם של תושבי תל אביב האמירה: "אנחנו גרים בצנטרום של הפיילה". לדוגמה (מתוך
קפה דהמרקר(:): "לשמחתי, אתמול נמצאה הדירה ההולמת. כן. בצנטרום של הפיילה... הנקודה אליה שואפים כל הסטלנים... דקה הליכה ברגל מכל מקום שקורה בו משהוא. על פסגת העולם. בלב ליבו של הקונצנזוס". לביטוי "הצנטרום של הפיילה" יש היסטוריה. הוא קיבל נוכחות במערכון של הגששים "קפטריה בטבריה".
את התרשמותי הבלתי צפויה מנתניה כעיר בעלת אופי ומוקדי עניין ייחודיים אפרט להלן: ראשית, את נתניה מפארת טיילת צמודה לחוף ים, מהארוכים ביותר בחופי ישראל - 13.5 ק"מ אורכו - והוא נמתח ממלון "בלו ביי" בצפון וחוף פולג בדרום. מדובר באזור מטופח ומעוצב להפליא שמתחרה בהצלחה בטיילת התל אביבית-יפואית, בשל הצמחייה המגוונת, הניקיון והמתקנים, לרבות פסלים וסככות צל. עם כל הכבוד, גם כיום בלי זמזום המטוסים בשדה דב, הטיילת התל אביבית אינה מתחילה להשתוות לזו של נתניה.
מי שמתארח בנתניה ומגיע לאזור הטיילת, ירצה סיבוב זריז בחוץ. אני ניצלתי את הדקות הראשונות שלי בעיר, לסיור בטיילת ולצפייה בצבעי השקיעה. והשכם בבוקר צעדתי לאורך הטיילת במשעול עולה ויורד בהתאם לטופוגרפיה. הירידה לחוף הים הייתה קלה להפליא. אומנם ישנו גרם מדרגות רחבות ונוחות אבל לטובת עצלנים כמוני ואחרים המתקשים לרדת ולעלות במדרגות, הוקם
כאן מגדל ובתוכו שתי מעליות. השימוש בהן מוענק חינם לכל דורש יום-יום, משעה מוקדמת בבוקר עד שמונה בערב. האסוציאציה המיידית שלי הייתה הריביירה הצרפתית, גם בשל רחוב "ניצה" המקביל לטיילת ומאוכלס בבנייני דירות מסוגננים ובתי מלון מפנקים. אם שמעתם שנתניה אימצה את הכינוי "
הריביירה של ישראל", האמינו שיש לכך סיבה טובה.
מוקד משיכה נוסף נמצא גם הוא בטיילת - גלריה עירונית הבנויה על צוק. בטרם הגעתי לנתניה בניתי לי תוכנית סיורים טנטטיבית ושיבצתי בה גלריה, תיאטרון ומוזאון. הקירבה הגאוגרפית של המלון שלי אל מוקדי תרבות שונים אפשרה לי להגיע ברגל לגלריה לאומנות הבנויה על הצוק שבטיילת. הצייר
שי אביבי הציג כאן מבחר ציורי טבע ומראות מנופי ארצנו. לא בכדי אביבי זכה לכינוי "אמן פטריוטי" (קיראו אודות יצירתו כאן). בכרזה התלויה בכניסה לגלריה נכתב שבחלק ניכר מציוריו מופיע שביל כ"מוטיב פיזי וגם סימבולי". אהבתי את האמירה שכשם שבכל שביל יש עליות ומורדות, גם תקופות בחיינו מתאפיינות ב UPS AND DOWNS.. וכשם שאיש אינו רואה את קצה השביל ומה מסתתר מאחורי העיקול הבא, כך גם אי-אפשר לדעת היכן מסתיימים החיים ומה מסתתר בעתיד הרחוק.
סדר מופתי
הספקתי להכיר נקודת עניין נוספת בנתניה - היכל התרבות העירוני. באחד הערבים הצלחתי להשחיל ביקור בהיכל התרבות ולצפות בהצגה של תיאטרון בית לסין. נהניתי מההצגה ובמיוחד מהקהל שהגיע. לא אגזים אם אומר שהאווירה בכניסה לאולם הייתה אינטימית. היה לה גוון של התרגשות לקראת האירוע. עוד בטרם עלה המסך ניכר שמדובר בקהל שבו אחד מכיר את השני וכולם נוהרים בתום השבת לספוג תרבות בהיכל. שמתי לב שבמהלך ההצגה שררה באולם דממה מוחלטת, משולבת בפרצי מחיאות כפיים קצרים, ואף טלפון חכם לא צפצף ולא הפיץ אור מטריד על היושבים בכסאות שליד.
הקהל נתן כבוד לשחקנים ובתום ההצגה, ביציאה מן האולם, בלט סדר מופתי. פה ושם עוד קלטתי דברי שבח ותודה לשחקנים שבמשך שעה וחצי העניקו לקהל את כל מה שיש להם. נקודת עניין מיוחדת נוספת שהספקתי להכיר על קצה המזלג לפני שעזבתי את נתניה היא
מוזאון יהדות תימן. מתברר ש
עובדיה בן שלום ז"ל, שהיה איש אשכולות ועלה לישראל עם העלייה ההמונית מתימן, היה נחוש לתעד את קורות העדה שלו והפולקלור הספציפי לה. בזכותו הוקם המוזאון ואוסף המוצגים המרשים. בנו, ד"ר
יגאל בן שלום, מכהן כיו"ר
האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהדות תימן.
עולי תימן הגיעו בעלייה המונית לארץ ישראל בשנות ה-49-50 של המאה הקודמת, במסגרת מבצע "
על-כנפי נשרים". במבואה שבכניסה למוזאון מוצגות תמונות אופייניות של עולים.
הנשים בתלבושת מסורתית והגברים, בגופם הצנום מגודלי פאות, מנשקים את אדמת הארץ. מירב, האחראית/מזכירה של המוזאון, הייתה סקרנית לדעת מי אני. שכן לא כל יום מגיע אדם פרטי לביקור במוזאון ומתעניין במוצגים. על גבי שולחן שבכניסה מצאתי גיליון של כתב העת "תהודה", שרואה אור בהוצאת האגודה, ובתוכו מאמר שפרסם ד"ר דב לויתן, שהקדיש שנים רבות לחקר פרשת
היעלמות ילדי תימן.
הנושא הוביל לשיחה עניינית בין מירב לביני. שמעתי פרטים על-אודות המחקר שנעשה בחסות המוזאון. היה ברור שפרטי מוצאם של יהודי תימן לוטים בערפל ומבוססים ברובם על מסורת ואמונה שכך היה. מעין נרטיב קולקטיבי שנתפס כעובדה היסטורית. עם זאת מוצאם של התימנים אומת חלקית באמצעות "מגילות ים המלח", וגם על עדויות שנמסרו בעל-פה להיסטוריונים שמתמחים בנושא. התוצאה היא אוסף מרשים של קלטות שלא הספקתי להאזין להן. גם את האוספים והמוצגים האוטנטיים שבחדרי המוזאון לא הספקתי לבחון בשל קוצר זמן.
הביקור בנתניה הסתיים. מצאתי עצמי עושה חשבון נפש. הצטערתי על הנזק שנגרם מהפופולריזציה של מרכזי הערים הגדולות ותל אביב בראשן. כך שמקומות שאינם נתפסים כ"בון טון" בהא הידיעה ו/או כ"צנטרום של הפיילה" ואינם זוכים לחשיפה מספקת, נותרים בשולי התודעה וחבל.
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
